סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

אבל מועד לגמרי לא משכחת ביה [אין אתה מוצא בו] צד תמות כלל, שאם היה כבר מועד לנגיחה בשתי הקרניים אין בו עוד צד תמות.

א שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: אין לו לשור מועד שמירה אלא סכין. אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר — שאמר קרא [הכתוב] בשור מועד "ולא ישמרנו" (שמות כא, כט), ומשמעו: שוב מעתה אין מועילה לו כל שמירה לשור זה, והריהו אחראי לכל נזקיו.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: אלא מעתה שאתה מפרש בדרך זו, מה דכתיב [שכתוב] בבור "ולא יכסנו" (שמות כא, לג) נמי [גם כן] תפרש על דרך זו — שוב אין לו כיסוי לזה, שבור שנתגלה שוב אין מועיל לו כיסוי לפטור את בעליו מנזקיו?

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכך הוא גם כן] הדין, והתנן [והרי שנינו במשנה]: כסהו את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומתפטור. משמע שגם בור שנפתח יש לו כיסוי!

אלא אמר אביי: יש לדחות הסבר זה של רבה בשיטת ר' אליעזר, ולומר כך: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' אליעזר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתושנאמר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), ומשום כך גם אסור לו לאדם להחזיק שור מועד בביתו, שכיוון שיודע בו שהוא מזיק צריך לבערו מן העולם. והוא שאמר ר' אליעזר שאין לו שמירה, אלא צריך לשוחטו, שלא יזיק.

א משנה שור שנגח את הפרה והמיתה ונמצא עוברה של הפרה מת בצדה, ואין ידוע אם עד שלא (לפני ש) נגחה ילדה, ומת הוולד מעצמו ולא על ידי הנגיחה, אם משנגחה ילדה והנגיחה היא שגרמה שימות הוולד, הרי במקרה כזה משלם בעליו של השור הנוגח חצי נזק אם היה זה שור תם לנזק פרה, ורביע (רבע) נזק משלם לנזק הולד, שמפני הספק משלם חצי הסכום מן המחצית שמשלם תם, שיש ספק אם הוא זה שגרם למות הוולד.

וכן מקרה נוסף שיש בו ספק דומה: פרה תמה שנגחה את השור ונמצא אחר כך ולדה בצדה חי או מת, ואין ידוע אם עד שלא נגחה את השור ילדה ולא היה אז הוולד חלק מגופה בשעת הנגיחה, אם משנגחה ילדה — הרי במקרה זה שמשלמים את הנזק מגופו של המזיק כדין שור תם — משתלם חצי נזק מן הפרה ככל שור תם, ורק רביע נזק מן הולד, שאם אין בדמי הפרה כדי לשלם כל מחצית הנזק כדי להשלים את הסכום — אין גובים חצי דמי הולד אלא רק רבע מהם, מפני הספק.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו כדברי סומכוס, שאמר: ממון המוטל בספק, שאי אפשר לברר למי הוא שייך — חולקין אותו ביניהם הצדדים המתדיינים עליו. אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין חולקים במקרה של ספק, אלא התובע ומבקש להוציא מידי חבירו הוא שצריך להוכיח את דבריו.

ושואלים: למה לי למימר [לומר] "זה כלל גדול בדין"? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שאפילו כאשר ניזק שהוא התובע אומר: ברי (וודאי) לי שכך היה הדבר, ומזיק שהוא הנתבע אומר: שמא, שהמזיק אינו מכחיש בוודאות, אלא אומר שהוא אינו בטוח, וייתכן שלא כך היה — אף במקרה זה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין אומרים שכיוון שהניזק טוען טענת וודאי — אין טענת הספק של המזיק מועילה לפוטרו.

אי נמי [או גם כן] נאמר "זה כלל גדול בדין" לכי הא דאתמר [לכמו זה שנאמר]: המוכר שור לחבירו ונמצא השור נגחן, רב אמר: הרי זה מקח טעות, משום שיכול הקונה לטעון שהוא קנה שור לעבודה, ואין השור ראוי לכך מפני שהוא נגחן. ושמואל אמר: יכול שיאמר לו המוכר לצורך שחיטה מכרתיו לך.

ושואלים: אמאי [מדוע] חולקים כאן בסברה? וניחזי אי גברא דזבין לרדיא, אי גברא דזבין לנכסתא [ונראה אם הקונה הוא איש שקונה שוורים לחרישה, או אם הוא איש שקונה שוורים לשחיטה]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בגברא דזבין להא ולהא [באיש שקונה שוורים לזה ולזה], לחרישה ולשחיטה, ולא ברור לשם מה עתה קנה.

ושואלים: ובכל זאת, וניחזי [ונראה] אי [אם] שילם בתמורה דמי שור לרדיא [חרישה] שהם מרובים — הרי קנהו לרדיא [לחרישה] אי [אם] שילם בתמורה דמי נכסתא [שור לשחיטה] — קנהו לנכסתא [לשחיטה]!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא [שהתייקר מחיר הבשר ועומד מחירו של שור לשחיטה באותו מחיר של שור לחרישה]. ובזה נחלקו רב ושמואל, אם יכול הקונה לטעון שמיקח טעות הוא, או שיכול המוכר לטעון כי לשחיטה נמכר, ועל הקונה ששילם להביא ראיה לדבריו.

ועל כך אמרי [אומרים]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר