סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

או היתה גיורת שהיתה מעוברת מגר, ומתו הבעל והאשה, ואין להם יורשים — הרי זה זכה בעל השור ואינו משלם, כיון שאין יורשים. ומכל מקום מפורש בברייתא זו שהבעל אינו יורש את נזקיה, אלא יורשיה, ואף בתשלומי נזקים שצריכה היתה לקבל עוד בחייה!

אמר רבה: הברייתא עוסקת בגרושה, וכיון שנתגרשה שוב אין הבעל זוכה במה שמגיע לה. וכן אמר רב נחמן: הברייתא עוסקת בגרושה.

אמרי [אומרים] ומקשים על כך: אם גרושה היא נמי תיפלוג [גם כן תחלוק] בדמי ולדות, אם היתה בחיים, שהרי איש זה שגירשה שוב אינו בעלה, ומדוע יהו דמי הוולדות שלו?

אמר רב פפא: גזירת התורה היא, שזכתה דמי ולדות לזה שבעל אותה, אפילו בא עליה בזנות ואינו בעלה החוקי. שאף שאין לו זכות כלל בנכסיה, מכל מקום דמי ולדות שלו הם ולא של האשה כלל, שזכותו בהם מכח הבעילה ולא מכח זיקת הנישואין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב] והדגיש "כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא, כב), לומר שהכל ניתן למי שבעלה. והוא הדין בגרושה.

ושואלים: מפני מה מפרשים רבה ורב נחמן ברייתא זו בגרושה? הלא היו יכולים לתרץ לפי שיטת עצמם במקום אחר, שמדובר כאן בתשלומים שלא היו בגדר "מוחזק" ביד האשה בחייה, אלא רק בגדר "ראוי" להגיע לידיה, ואותם אין הבעל יורש. ונוקמה [ונעמיד, נסביר, אותה] את ההלכה זו לשיטת רבה כגון שגבו בית הדין מעות עבור הנזק והצער, ולדעת רב נחמן מדובר כגון שגבו קרקע. שאף לענין זכותו של בכור לקבל פי שנים בנחלת האב, הבכור אינו נוטל פי שנים בראוי כמו במוחזק.

ובמקרה שהיו אחרים חייבים כסף לאביהם, אמר רבה: גבו קרקע עבור החוב — יש לו לבכור פי שנים, שהרי זה כנכסים שהיו כבר בחזקת האב, אבל גבו מעותאין לו, שלא היה זה אלא בגדר "ראוי". ורב נחמן אמר: אם גבו מעותיש לו, אבל אם גבו קרקעאין לו! אמרי [אומרים] בתשובה לכך:

הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן [דברים אלה נאמרו לשיטת בני ארץ ישראל ולפי דברי חכמים] שצמצמו את זכות הבכור בנכסי האב, עד שאמרו שאינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו.

אבל כי קאמרי הכא [כאשר אמרו כאן] שברייתא זו עוסקת בגרושה, הרי זה כשיטת רבי שהבכור נוטל אף בשבח שהשביחו הנכסים אחר מות האב. ולשיטתו בוודאי שכל תשלום שצריך היה האב לקבל הריהו בגדר מוחזק, בין במעות ובין בקרקע, והוא הדין לבעל שזכאי לתשלומי הנזק והצער של אשתו. ולכן העמידו הלכה זו באשה גרושה.

א אמר ר' שמעון בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונהפטור משלשים שקלים, שנאמר: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל" (שמות כא, לב), ללמדנו שתלוי דין תשלום שלושים שקל בדין סקילת השור, ובאופן זה: כל זמן שהשור דינו בסקילההבעלים משלמין שלשים שקלים דמי נזק, אין השור בסקילה, כגון שהרג שלא בכוונה — אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.

ובדומה לכך אמר רבה: שור שהמית אדם בן חורין שלא בכוונהפטור מכופר, שנאמר "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו" (שמות, כט–ל), ללמדנו: כל זמן שהשור בסקילהבעלים משלמין כופר, אין השור בסקילהאין בעלים משלמין כופר.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו: מי שהודה ואמר "המית שורי את פלוני", או שאמר "המית שורי את שורו של פלוני"הרי זה משלם על פי עצמו. משמע שאין מדובר כאן בקנס שהמודה בו פטור, אלא בענין שיכול לחייב את עצמו על פי הודאתו, כשאר נזקי ממון. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בתשלום כופר? ונמצא שאף שאין השור מתחייב מיתה (שהרי אין אפשרות להמיתו על ידי עדות בעליו בלבד) מכל מקום חייב בתשלום כופר, ומכאן שאין לתלות דין תשלום כופר בסקילת השור!

ומשיבים: לא, מדובר כאן בתשלום דמים. שאף שאינו מחוייב בכופר, מכל מקום כיון שלפי הודאתו הזיק שורו — חייב לשלם מה שהזיק לפי דמי הנזק. אבל כופר עצמו אינו משתלם במקום שאין ממיתים את השור.

הקשה לו אביי לרבא: אי [אם] מדובר כאן בתשלום דמים, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה: מי שהודה ואמר "המית שורי את עבדו של פלוני"אינו משלם על פי עצמו. ואי [ואם] אין מדובר כאן כדבריך בקנס, אלא בתשלום דמיםאמאי [מדוע] לא ישלם?

אמר ליה [לו] רבה לאביי: יכילנא לשנויי [יכול הייתי לתרץ] לך כך: רישא [בתחילה, בקטע הראשון] העוסק בשור שהמית בן חורין מדובר בתשלום דמים, וסיפא [וסופו] העוסק בשור שנגח עבד, מדבר בתשלום קנס, מיהו שנוייא דחיקא [אבל תירוץ דחוק] לא משנינא [מתרץ אני] לך, ולכן יש לתרץ בדרך אחרת: אידי ואידי [זה וזה] מדובר בתשלום דמים.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר