משכח רברבי [מוצא דגים גדולים] — שקיל [נוטל], זוטרי [קטנים] — שקיל [נוטל], כלומר, למרות שהנימוק הראשון היה מספיק, הוסיף גם טעם אחר, למרות שאינו מעולה כמו הראשון.

ואילו רב טביומי משמיה [משמו] של רבא אמר: את הנימוק של "המית" אמר ליה ברישא [לו בתחילה], משל לצייד ששולה דגים מן הים, משכח זוטרי [מוצא דגים קטנים] — שקיל [נוטל], משכח רברבי [מוצא דגים גדולים] — שדי זוטרי ושקיל רברבי [זורק את הקטנים ונוטל את הגדולים]. כלומר, שתחילה אמר תשובה ראשונה ואחר כך עלה בדעתו הסבר טוב יותר.

א תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: על הכתוב "ו בעל השור נקי" (שמות כא, כח) ר' יוסי הגלילי אומר: כוונת הכתוב היא נקי מדמי ולדות, שאם שור תם גרם לאשה שתפיל — אינו משלם חצי נזק עבור הוולדות.

אמר לו ר' עקיבא: אין צורך לכתוב זה כדי ללמדנו לימוד זה, שהרי הוא אומר בדין תשלום דמי וולדות עצמו: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה... ענוש יענש" (שמות כא, כב) ואפשר לדייק: אנשים, שנזכרו במפורש בכתוב, מתחייבים בדמי ולדות, ולא שוורים.

ושואלים: שפיר קאמר [יפה אומר] ר' עקיבא, ומה עונה על כך ר' יוסי הגלילי?

אמר רב עולא בריה [בנו] של רב אידי: בכל זאת איצטריך [הוצרך] אף כתוב זה ללמדנו שפטור השור מדמי ולדות, שכן בלעדיו סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר] כי דיוק זה יש להגבילו: אנשים חייבים בדמי ולדות — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין (שהרי אדם מועד הוא לעולם), אף שוורים דווקא מועדין, הא [הרי] אם היה זה שור תם — מיחייב [יהא חייב] בדמי ולדות, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] בשור תם "ו בעל השור נקי" — שאף הוא פטור מדמי ולדות.

אמר רבא בתמיהה על תירוץ זה: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [התושב נתון בארץ והגר בשמי השמים]?! כלומר, הרי זה בניגוד למדרגתם של התם והמועד, וכיצד אפשר להעלות כלל סברה כזאת שמועד יהיה פטור ותם יהיה חייב? הלוא ברור שמרובה חיובו של מועד מחיובו של תם!

אלא אמר רבא, כך יענה ר' יוסי הגלילי לשאלת ר' עקיבא: איצטריך [צריך] הכתוב להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר]: אנשים חייבים בדמי ולדות — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין — אף שוורים מועדין, וקל וחומר לשוורים תמין דפטירי [שהם פטורים], לכן הדר כתב רחמנא [חזרה וכתבה התורה] בשור תם "ובעל השור נקי" לומר כי דווקא תם פטור מדמי ולדות ואולם מועד חייב.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי הסבר זה, גבי [אצל] בושת נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך]: אנשים — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין אף שוורים מועדין, וקל וחומר לשוורים תמין דפטירי [שפטורים] מבושת, לכן הדר כתב רחמנא [חזרה וכתבה התורה] "ובעל השור נקי" ונלמד משם כי תם פטור מבושת ומועד חייב!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] הדין לדעת ר' יוסי הגלילי, אי הכי ליתני [אם כך שישנה] בברייתא "ובעל השור נקי", ר' יוסי הגלילי אומר: פטור מדמי ולדות וגם מבושת!

אלא רבא חזור בו מאופן זה של הסבר דברי ר' יוסי הגלילי. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [אומרים שניהם]: מהמשך הכתוב "ולא יהיה אסון ענוש יענש" יכולים היינו לדייק: אנשים אם אין אסון באשה, שהיא עצמה לא נהרגה — יענשו בעונש ממון, ומכאן נלמד שאם יש אסון באשה, שהיא מתה על ידיהם — לא יענשו בממון, בדמי הוולדות, לפי שיש בכך חיוב מיתה. אך דין זה הוא דווקא באנשים, ולא בשוורים — דאף על גב [שאף על פי] שיש אסון — יענשו בדמי הוולדות. וכדי לבטל הבנה זו הדר כתב רחמנא [חזרה, וכתבה התורה] "ובעל השור נקי", שפטור מכל מקום.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: אטו [וכי] באסון תליא מילתא [תלוי הדבר] אם משלמים? הלא בכוונה להזיק תליא מילתא [תלוי הדבר]!

אלא אמר רב אדא בר אהבה, כך היה מקום לדייק בכתוב: אנשים כי [כאשר] נתכונו להזיק זה לזה, אף על גב [אף על פי] שיש אסון באשה שנהרגה — מכל מקום יענשו בדמי ולדות, וכי [כאשר] נתכונו לאשה עצמה להורגה — לא יענשו בדמי ולדות, משום שהם חייבים מיתה. ולא כן דינם של שוורים, שאפילו נתכונו לאשה עצמה להורגה — יענשו. על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ובעל השור נקי" ללמד דפטירי [ששוורים פטורים] מדמי ולדות.

ומעירים: וכן, כי אתא [כאשר בא] רב חגי מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה כוותיה [בא והביא ברייתא בידו כשיטתו] של רב אדא בר אהבה, שכך הכתוב נדרש.

ב ועוד באותו כתוב תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: על מה שנאמר "ובעל השור נקי", ר' עקיבא אומר: בא כתוב זה ללמדנו ששור תם שהרג עבד נקי מדמי עבד, שאין בעליו חייבים לשלם עליו כשור מועד.