אי [אם] לשיטת ר' יהודה — דעבד ליה [שעשה לו] שמירה פחותה ולא עבד ליה [עשה לו] שמירה מעולה, אי [אם] לשיטת ר' אליעזר בן יעקב — שלא עביד ליה [עשה לו] שמירה כלל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרן שמירה פחותה — פטורין, ואינו חייב אלא אם כן לא שמרם כלל. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] ר' יעקב — שמעמידין להן אפוטרופין לשור תם לגבות מגופו!

אמר ליה [לו] רבינא: הכי קאמר [כך אמר], לכך התכוון רבא כאשר העמיד את דברי ר' יעקב במועד — לומר חדא דאית ביה תרתי טעמא [דבר אחד שיש בו שני טעמים] כשיטת ר' יהודה; שצד תמות במקומה עומדת, ושדי למועד בשמירה פחותה.

רבינא עצמו אמר פירוש אחר להסביר את המחלוקת בברייתא: לענין רשות משנה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כגון דהוה [שהיה] שור מועד, שהועד בזמן שהיה ברשות האפוטרופוס, ונתפקח החרש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן, וחזר לרשותם. ר' יהודה סבר: הרי הוא בחזקתו, אף שעבר לרשות אחרת, ולכך הוא מחייבו נזק שלם. ור' יעקב סבר: רשות משנה, שכיון שעבר לרשות אחרת חזר לדין שור תם, ואינו משלם אלא חצי נזק.

א ועוד בענין אחריותם של אפוטרופסים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אפוטרופסים משלמין כל נזק שהזיק שור מועד של היתומים מן העלייה, ואולם אין הם משלמין כופר אם הרג השור אדם.

ושואלים: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] כי כופרא [הכופר] מיועד להיות כפרה לבעל השור, ויתמי לאו [ויתומים לא] בני כפרה נינהו [הם], שהרי הם קטנים ואין להם אחריות, ולפיכך אין האפוטרופוס משלם כופר?

אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין זה של כופר: כוונת הכתוב "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, ל) לומר: מה שמשלם הוא דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משלם דמי מזיק.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דרבנן סברי: כופרא ממונא [שחכמים סבורים שהכופר חוב ממון] הוא כמו כל שאר תשלומי נזק, וצריך לשלם ליורשי ההרוג פיצויים על הנזק שנגרם — דמי הניזק, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: כופרא [כופר] כפרה הוא, לפי שגרם להרוג נפש, והוא מתחייב בנפשו — מבחינת אחריות בדיני שמים, אבל אינו מומת בבית דין אלא משלם דמי עצמו, ומכפר בכך על מה שחטא?

ודוחים, אמר רב פפא: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] כופרא [הכופר] כפרה הוא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו], רבנן סברי [חכמים סבורים]: בדניזק שיימינן [מעריכים אנו] את סכום הכסף הראוי לשם הכפרה, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: בדמזיק שיימינן [מעריכים אנו] את הכפרה, אף שהכל, ואף חכמים, מודים שכפרה היא.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? נאמרה לשון "שיתה" למטה (הלאה) ("אם כופר יושת עליו". שמות כא, ל), ונאמרה לשון "שיתה" למעלה (מקודם לכן) בחובל אשה הרה וגורם להפלת וולדה ("ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה". שמות כא, כב), והרי זה בא להקיש זו לזו: מה להלן כשנותן דמי ולדות מובן כי ההערכה נעשית בדניזק בדמי הוולדות שהוזקו, אף כאן בכופר ההערכה נעשית בדניזק. ואילו

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: "ונתן פדיון נפשו" כתיב [נאמר], משמע — פדיון נפשו של בעל השור.

ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: אין [כן], אמנם "פדיון נפשו" כתיב [נאמר], ונועד הדבר לשמש כפרה לבעל השור, מיהו [ואולם] כי שיימינן [כאשר אנו מעריכים] כמה צריך לתת כפדיון נפש — בשל ניזק שיימינן [אנו מעריכים].

אגב כך מביאים מעשה, היה משבח ליה [אותו] רבא לפני רב נחמן בדרב [את רב] אחא בר יעקב שאדם גדול הוא. אמר ליה [לו] רב נחמן: לכשיבא לידך, כשיזדמן אצלך, הביאהו לידי שיבוא לבקרני.

כי אתא לגביה [כאשר בא אליו] לבסוף רב אחא בר יעקב, אמר ליה [לו] רב נחמן: בעי מינאי מילתא [שאל ממני דבר]. בעא מיניה [שאל אותו] שאלה זו: שור של שני שותפין שהרג את הנפש כיצד משלמין כופר?

אם תאמר שמשלם האי [שותף זה] כופר מלא, וכן האי [ושותף זה] כופר מלא — והלא כופר אחד אמר רחמנא [אמרה תורה] שיש לשלם ולא שני כופרין. ואם תאמר כי משלם האי [שותף זה] חצי כופר, והאי [וזה] חצי כופר, הרי כופר שלם אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לשלם ולא חצי כופר!

אדיתיב [עד שישב] רב נחמן וקא מעיין [והיה מעיין] בה, בשאלה זו, למצוא לה פתרון, אמר ליה [לו] רב אחא בר יעקב שיש לו שאלה נוספת. תנן [שנינו במשנה]: חייבי ערכין, מי שהתחייבו בנדר לתת להקדש את ערכם או את ערך חבירם ואין להם לשלם — ממשכנין אותן, שנוטלים מרכושם וממשכנים עד שישלמו. חייבי חטאות ואשמות שנתחייבו להביא קרבן חטאת או אשם, אף שגם הם מחוייבים — אין ממשכנין אותן עד שיביאו קרבנם, שכן סומכים אנו על כך שרצונם להתכפר. ומעתה יש לשאול: חייבי כופרין מאי [מה דינם]?

האם נאמר כיון שכפרה הוא, לכן כחטאת ואשם דמי [נחשב], ומכיון שכן מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה [חמור עליו הדבר בעיניו ולכן אין צריך למשכנו] כדי להבטיח לנו שישלם כופר זה, כי בוודאי ישתדל בעצמו להגיע לכפרה, גם בלא כפיה זו. או דלמא [שמא] כיון דלחבריה [שלחבירו] הוא דבעי מיתבא ליה [שצריך לתת לו] את הכופר, ואינו כחטאת ואשם שמקריב לשמים, הרי אף הכופר חוב ממונא [ממון] הוא בעיניו ולא לגבוה הוא, ולא חמיר עליה [חמור עליו] ולא ישתדל לשלם, ולכן בעי משכוניה [וצריך למשכנו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לתת טעם אחר מדוע אין הכופר חמור בעיניו, כי כיון שהוא עצמו לא חטא, וממוניה [ורק ממונו, שורו] הוא דאזיק [שהזיק] — לא חמיר מילתא עילויה, ובעי משכוניה [אין הדבר חמור עליו ומשום כך צריך למשכנו] שישלם.

אמר ליה [לו] רב נחמן: שבקן, אסתגר בקמייתא [הנח לי, הרי נסגרתי בשאלה הראשונה] ואיני מוצא לה פתרון, ואינך צריך לשאול אותי שאלות קשות נוספות.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף שהשואל שור מחבירו הריהו מתחייב באחריות נזקיו, אם שאלו בחזקת שהוא תם, ונמצא השור מועד, ונגח והזיק — בעלים משלמין חצי נזק, ושואל משלם חצי נזק.

הועד השור בבית שואל שנגח בהיותו שם שלוש פעמים והעידו בו בפני בית דין, והחזירו לבעלים ואחר כך נגח — בעלים משלמין חצי נזק שהרי לא אצלם הועד, ולגביהם הוא עדיין תם, ושואל — פטור מכלום, שהרי אין עוד השור ברשותו. ומעתה מבארים את פרטי הדברים.

אמר מר [החכם] בברייתא: שאלו בחזקת שהוא תם ונמצא שהוא מועד — בעלים משלמין חצי נזק, ושואל — חצי נזק. ושואלים: ואמאי [ומדוע] ישלם השואל בכלל? לימא ליה [שיאמר לו] למשאיל: תורא שאילי [שור שאלתי], אריא [אריה] לא שאילי [שאלתי] ולא ידעתי שמועד הוא והריהו כארי טורף, ולא קיבלתי עלי כלל שמירה של שור כזה!

אמר רב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שהכיר בו השואל שהוא נגחן, ונמצא שבשעת שאילה ידע שהוא עלול להזיק.

ומקשים עוד: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל לבעלים: אף שידעתי שהוא נגחן, מכל מקום תם שאילי [שאלתי] מועד לא שאילי [שאלתי], ולא קיבלתי עלי שמירה של שור מועד, שמשלמים עליו נזק שלם!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] הבעלים: סוף סוף אי [אם] תם הוה [היה] — בכל זאת פלגא נזקא בעית שלומי [חצי נזק היית צריך לשלם], השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא [עכשיו גם כן לך שלם חצי נזק].

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל למשאיל: אי [אם] תם הוה [היה] הרי הנזק בתם משתלם מגופו של השור המזיק, ואני לא הייתי צריך לשלם מממוני!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור: סוף סוף, את לאו תורא בעית שלומי לדידי [אתה, וכי לא שור שלם היית צריך לשלם לי]? שהרי כשואל היה עליך להחזיר לי את השור בשלימותו, ואם היו גובים מגופו היה עליך להחזיר לי שור שלם, ונמצא שבכל מקרה היה עליך תשלום נזק זה, ואם כן אינך מפסיד יותר כאשר השור מועד.

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל: