אינן צריכין פרוזבול שהוא נוסח שטר שתיקן הלל הזקן, שמוסר אדם חובותיו לבית דין כדי שלא תשמטנו השנה השביעית. וטעמו של דבר — כי בית הדין נחשב כאפוטרופוס של היתומים, וכל חובותיהם ממילא מסורים לבית הדין, אף בלא המסירה המיוחדת שעושים על ידי פרוזבול.

וכן תני [שנה] רמי בר חמא: היתומים אינן צריכין פרוזבול, משום שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין היו וכן בית דין שבכל דור, וכאילו קיבל בית דין חשוב זה לגבות את כל חובותיהם.

אגב מעשה זה בקנס על הסוטר לחבירו, מסופר: אדם אחד שהיה קרוי חנן בישא [הרע] תקע ליה לההוא גברא [סטר לו לאיש אחד], אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא לדון, אמר ליה [לו] רב הונא: זיל הב ליה פלגא דזוזא [לך תן לו חצי זוז] כפי שאמרנו שהוא סכום הקנס לעבירה זו. הוה ליה זוזא מכא [היה לו לחנן זוז פחות] שנפחתה צורתו, בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא [רצה לתת לו ממנו חצי זוז], לא הוה [היה] איש שרצה משתקיל ליה [לקחת לו] את הזוז הזה ולפרטו, תקע ליה אחרינא [סטר לו חנן בישא סטירה אחרת] שאף עליה הקנס הוא חצי זוז, ויהביה נהליה [ונתן לו אותו] את הזוז כולו.

א משנה שור שהוא מועד למינו, שנגח שלוש פעמים שוורים והרי הוא מועד להם, ואינו מועד לשאינו מינו, וכן השור המועד לאדם ואינו מועד לבהמה, או זה שמועד לבעלי חיים קטנים ואינו מועד לגדולים, בכל אלה אם נגח את שהוא מועד לו — משלם עליו נזק שלם, ואם נגח את שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

אמרו לפני ר' יהודה: ומה הדין אם הרי זה השור מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול? אמר להם: לנגיחות בשבתות — משלם נזק שלם, ולימות החול — משלם חצי נזק.

אימתי הוא תם לאחר שנעשה מועד לשבתות — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימי שבתות הרי הוא נעשה שוב תם לשבתות.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש המשנה, רב זביד אמר: "ואינו מועד לשאינו מינו "תנן [שנינו], שמדובר בשור שאנו יודעים בו שאינו מועד למין אחר, ועליו אומרת המשנה שאם נגח את שאינו מינו משלם חצי נזק. רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן [שנינו], לומר שאף שמועד הוא למין אחד אין אומרים שהוא מועד למין אחר עד שייודע הדבר.

ומסבירים: רב זביד אמר: "ואינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, שצריך שיהא מוכח שאינו מועד למין אחר, הא סתמא [הרי מן הסתם], כאשר אין מוכח להיפך — הוי [הריהו] מועד לכל. ואילו רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, דסתמא [שמן הסתם] לא הוי [נהיה] מועד למין אחר עד שיוכח שהוא מזיק אותו.

ומסבירים עוד: רב זביד דייק והוציא את סברתו מסיפא [מסופה] של משנתנו, רב פפא דייק מרישא [מראשה].

ומפרשים: רב זביד דייק מסיפא [מסופה], דקתני [ששנה] בה: מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] "ואינו מועד" קתני [שנה במשנה], כלומר, הא סתמיה הוי [הרי סתמו, מן הסתם, הריהו] מועד, אם כן הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו מקטנים לגדולים שיש פחות חשש שיבוא לנגחם נמי [גם כן] מסתמא הוי [מן הסתם הריהו] מועד ואין אומרים שיש הבדל ביניהם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "אינו מועד" קתני [שנה], כלומר, סתמא לא הוי [מן הסתם אין הוא נעשה] מועד לשאינו מינו, אם כן,

השתא [עכשיו] יש לומר שאם מקטנים לקטנים דעלמא [בכלל] סתמא לא הוי [מן הסתם אין הוא נעשה] מועד, אם כן מקטנים לגדולים ואף מאותו מין צריכא למימר [צריך לומר] דלא הוי מועד [שאינו מועד]? אלא ודאי יש לשנות "ואינו מועד", כלומר, דווקא אם ברור לנו שאינו מועד למין אחר משלם רק חצי נזק. ורב

פפא אמר [יכול היה לומר] לך כמענה לכך: גם אם נפרש "אינו מועד" אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתיך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופרץ ביה בההוא מינא [נעשה פרוץ במין זה] שהוא נוגח אותם — פרץ ביה [בו] בכל המין כולו, לא שנא [שונה] גדולים דידיה [שלו, של מין זה] ולא שנא [שונה] קטנים דידיה [שלו] שהוא נוגח את כולם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הוי [נהיה] מועד לגדולים. עד כאן דנה הגמרא בהוכחתו של רב זביד מן המשנה.

ואילו רב פפא דייק מרישא [מראשה] של משנתנו, דקתני [ששנינו] בה: מועד לאדם אינו מועד לבהמה. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי "אינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, סתמא [בסתם] לא הוי [נהיה] מועד, אם כן הא קא משמע לן [חידוש זה השמיע לנו] שאפילו מאדם לבהמה נמי [גם כן] למרות שמצוי שיפגע השור בבהמה יותר מבאדם, בכל זאת סתמא לא הוי [בסתם אין הוא] מועד.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "ואינו מועד" קתני [שנה], כלומר, הא סתמא הוי [הרי בסתם הריהו] מועד, מה חידוש אם כן יש בדבר? השתא [עכשיו, הרי] יש לומר: מבהמה לבהמה סתמא הוי [בסתם הריהו] מועד, מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי [צריך לומר שהוא] מועד?!

ורב זביד אמר [יכול היה לומר] לך כמענה לכך: רישא [ראשה] של המשנה אחזרה [על דין חזרה] ממועד קאי [עומד, מתייחס], כגון דהוה [שהיה] אותו שור מועד לאדם ומועד לבהמה, והדר ביה [וחזר בו] מלנגוח בהמה, כיצד? — דקאי גבי [שעמד אצל] בהמה תלתא זימני [שלוש פעמים] ולא נגח, מהו דתימא [שתאמר]: כיון שלא הדר ביה [חזר בו] מנגיחת אדם — חזרה של בהמה שאינו נוגח אותה לאו [לא] חזרה היא, כל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחזרה של בהמה מיהא [על כל פנים] חזרה היא, ואינו מועד עוד לבהמה.

על שיטת רב זביד מיתיבי [מקשים] מברייתא שנשנית על האמור במשנתנו, סומכוס אומר: מועד לנגוח אדם הרי הוא מועד לבהמה, מקל וחומר זה: ומה לאדם מועד אותו השור — לבהמה לא כל שכן שיהא מועד? ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] של משנתנו "אינו מועד" קאמר [אומר], כדברי רב פפא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב זביד כתשובה על כך: לדרך שבה פירשתי את המשנה יש לפרש כי סומכוס אחזרה קאי [על ענין חזרה עומד, מתייחס] והכי קאמר ליה [וכך אומר לו] לתנא קמא [הראשון]: דקאמרת [מה שאומר אתה] חזרה מבהמה חזרה היא אף שעדיין לא חזרה מאדם — אני סבור כי חזרה של בהמה לאו [לא] חזרה היא, מקל וחומר מאדם: ומה מאדם לא קא מהדר ביה [אינו חוזר בו], מבהמה לא כל שכן?

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לפני ר' יהודה: הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול. אמר להן: לשבתות — משלם נזק שלם, לימות החול — משלם חצי נזק.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] "ואינו מועד" קתני [שנה], שיולי [לשאול] הוא דקא משיילי [ליה] [ששואלים אותו] בהלכה זו, מה הדין בשור שאינו מועד לימות החול, והוא נמי קמהדר להו [גם כן משיב להם] מה הדין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "אינו מועד" קתני [שנה], וכי אגמורי הוא דקא מגמרי ליה [מלמדים הם אותו] הלכה? שהרי לפי דרך זו הם האומרים לו ששור המועד לשבתות אינו מועד לימים אחרים. ותו, איהו מאי קא מהדר להו [ועוד, הוא מה משיב להם]? הרי כבר הם עצמם אמרו שאינו מועד לימות החול!

אמר רב ינאי: מרישא נמי דיקא [מראשה של המשנה גם כן מדוייק] שיש לפרש כך, דקתני [ששנה] שם: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי "ואינו מועד" קתני [שנה], אם כן — פרושי קא מפרש לה [מפרש הוא אותה הלכה שאמר קודם], שבמקרה שלא הועד אלא למין אחד, רק עליו משלם נזק שלם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] "אינו מועד" קתני [שנה] הרי פסקה [פסק אותה] קבע פה הלכה פסוקה, שלמינים אחרים אינו מועד, ואם כן מאי תו [מה עוד] היה צריך לפרש: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק? וכי עד השתא [עכשיו] לא אשמעינן [השמיע לנו] שהתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם?

ומעירים: ואי תימצי לומר נמי איתא [ואם תמצא לומר גם כן שיש מקום] לשיטת רב פפא ומועד למין אחד אינו מועד למין אחר, מכל מקום אף לשיטתו אם נגח שור חמור וגמל הרי זה נעשה מועד לכל ואין צורך שיגח כל אחד ממינים אלה שלוש פעמים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: ראה שור — ונגח אותו, ואחרי כן ראה שור אחר — ולא נגח אותו, ושוב ראה שור — נגח, שור — לא נגח, שור — נגח, שור — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין לשוורים. שהוא מועד לנגוח כל שור שני אותו הוא רואה, ולגבי השוורים שבאמצע הרי הוא לפי שעה תם, ואינו משלם אלא חצי נזק.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ראה שור — ונגח אותו, חמור — לא נגח, סוס — נגח, גמל — לא נגח, פרד — נגח, ערוד — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין בכל פעם שניה שהוא רואה בעל חיים, לכל, לכל מיני בעלי חיים.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: נגח