דלא מקנח לכו בחספא [והלא אין אתם מקנחים בחרס] ולא קטיל לכו [ואין אתם הורגים] כינא (כינה) אמנייכו [על בגדיכם], ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה [ואין אתם מוציאים ירק ואוכלים לפני שאתם מתירים את האגודה שקשר הגנן], ומכאן שכל אלה מביאים סכנת כשפים.

א אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו]: מאי טעמא לא שכיחת קמיה [מה טעם אינך מצוי] לפני רב חסדא דמחדדן שמעתיה [שמחודדות שמועותיו, הלכותיו]? אמר ליה [לו] רבה: מאי איזיל לגביה [מה אלך אליו]? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא [שכאשר אני הולך אליו מושיב הוא אותי ומעסיקני בענייני עולם שאינם דברי תורה]. ולמשל אמר לי: מאן דעייל [מי שנכנס] לבית הכסא לא ליתיב בהדיא [יישב מיד], ולא ליטרח טפי [יטרח, יתאמץ מידי], משום דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב [שכרכשתא זו, סופו של המעי התחתון יושב, תלוי, על שלוש שיניים], שהם השרירים האוחזים אותו, ויש לחשוש דילמא [שמא] מתוך המאמץ משתמטא [יישמטו] שיני הכרכשתא ואתי [ויבוא] בתוך כך לידי סכנה. אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בנו: הוא עסיק [מתעסק] בחיי דברייתא [הבריות] ואת [ואתה] אמרת שעוסק הוא במילי דעלמא [בסתם דברים]?! עכשיו מששמעתי במה דברים אמורים אומר אני כי כל שכן זיל לגביה [לך אצלו].

ב ועוד בהלכות אלה; מי שנפנה לצרכיו וצריך לקנח והיו לפניו צרור אבן וחרס, רב הונא אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום שעלול להפצע בו. ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואין מקנח בצרור משום מוקצה. מיתיבי [מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: היו לפניו צרור וחרס — מקנח בחרס ואין מקנח בצרור, והרי זו אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא! תרגמא [הסבירה] רפרם בר פפא קמיה [לפני] רב חסדא אליבא [על פי שיטת] רב הונא: לא בחרס סתם מדובר אלא באוגני כלים, ששפת הכלי חלקה היא, ואין בקינוח בה משום סכנה.

נפנה לצרכיו בשבת והיו לפניו צרור ועשבים, נחלקו בכך רב חסדא ורב המנונא, חד [אחד מהם] אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים, וחד [ואחד מהם] אמר: מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המקנח בדבר שהאור [האש] שולטת בו שיניו התחתונות המחזיקות את המעי נושרות! איך אם כן יקנח בעשבים? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שהותר הדבר הרי זה בעשבים לחין, הא [זה] ששנינו שאסרו הרי זה ביבשין.

ג ובנושאים אלה אמרו: הנצרך לפנות (להיפנות) לצרכיו ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא נחלקו בכך; חד [אחד מהם] אמר: רוח רעה שולטת בו. וחד [ואחד מהם] אמר: רוח זוהמא שולטת בו. תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר] שרוח זוהמא שולטת בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא] הנצרך לנקביו ואוכל — דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא.

ועוד אמרו בענין זה, הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, אמר רב חסדא עצה לדבר: יעמוד וישב, יעמוד וישב, ויסייע לו הדבר. רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין וינסה להיפנות במקום אחר. רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום. ורבנן אמרי [וחכמים אמרו]: יסיח דעתו. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני [שכאשר יסיח דעתו לא ייפנה]! אמר ליה [לו]: רב אשי: יש להבין שיסיח דעתו מדברים אחרים, ויעסוק אך בנסיון להיפנות, ובכך יוושע. אמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה [אני ראיתי ערבי אחד שקם וישב, וקם וישב, עד ששפך כקדירה], והרי שעצה זו מקובלת ומועילה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הנכנס לסעודת קבע ורוצה להתכונן שלא יוכרח להפנות בשעת הסעודה, יהלך לפני הסעודה עשר פעמים מהלך של ארבע ארבע אמות, ואמרי לה [ויש אומרים]: ארבע פעמים של עשר עשר אמות ויעזור הדבר להחיש את פעולת המעיים, ונפנה, ואחר נכנס וישב במקומו.

ד משנה שיעורו של חרס להוצאת שבת — שיהיה בו כדי ליתן בין פצים לחברו (בין עמוד לעמוד אחר להפריד ביניהם), אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: צריך החרס להיות גדול עד כדי שיוכל לחתות בו את האור (האש). ר' יוסי אומר: שבר חרס שיעורו כדי שיוכל לקבל בו (להחזיק) רביעית. אמר ר' מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר לשיעור זה שקבעתי, מכל מקום יש זכר (רמז) לדבר בכתוב, שנאמר: "ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל, יד). אמר ליה [לו] ר' יוסי: משם אתה מביא ראיה? והרי סופו של הפסוק הוא: "ולחשף מים מגבא", הרי ששיעור חשוב של חרס הוא כדי לקבל בו מעט מים.

ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה זו: האם שיעורא השיעור של ר' מאיר נפיש [גדול יותר], או שיעורא [השיעור] של ר' יוסי נפיש [גדול יותר]? ואומרים: מסתברא [מסתבר] לומר כי שיעורא [השיעור] של ר' יוסי נפיש [גדול יותר], ואולם לפי המקרא נראה כי שיעורא [השיעור] של ר' מאיר נפיש [גדול יותר]. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי שיעורא [השיעור] של ר' יוסי לגבי חרס נפיש [גדול יותר], אם כן וכי תבין את הפסוק שבתחילה לייט לה במנא זוטרא [מקלל אותו הנביא שלא יימצא כלי קטן], והדר לייט לה במנא רבה [[ואחר כך מקלל אותו בכלי גדול יותר]?! אמר אביי: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] מדברת בחרס גדול הנצרך לחתות אש מיקידה (ממדורה) גדולה, ואף במשנה שיעורו של ר' מאיר הוא הגדול.

ו שנינו במשנה שר' יוסי אומר: משם ראיה?! ולדעתו ההוכחה מסופו של אותו פסוק עצמו. ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' יוסי לר' מאיר! ור' מאיר מה הוא עונה על כך — הוא מסביר כי בסגנון "לא מיבעיא [נצרכה] "קאמר [אמר]. וכך יש להבין: לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי [נצרכה לומר שדבר שחשוב לאנשים] כשבר חרס גדול לא לישתכח ליה [יימצא לו], אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי [דבר שאינו חשוב לאנשים] לא לישתכח ליה [יימצא לו], ואין לשון הפסוק סותרת את דברי ר' מאיר.

א משנה אמר ר' עקיבא: מניין לעבודה זרה (פסל אליל, וכיוצא בו) שמטמאה במשא, שאדם הנושא אותה בלא לנגוע בה — נטמא, כשם שכך הדין בטומאת הנדה — שנאמר: "וטמאתם את צפר פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיהו ל, כב), מה נדה הקרויה במקרא "דווה" — מטמאה במשא. אף עבודה זרה מטמאה במשא.

ב גמרא כיון שדיני עבודה זרה וטומאתה אינם מענין מסכת שבת, מביאים מן המשנה במסכת עבודה זרה את עיקריה של הלכה זו. תנן התם [שנינו במשנה שם]: מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה, שכותל ביתו הוא גם כותל בית פולחן עבודה זרה, ונפל הכותל המפריד — אסור לבנותו, שאם יבנהו נמצא שבנה עבור עבודה זרה. וכיצד יעשה? כונס את הכותל לתוך הקרקע שלו ארבע אמות ובונה שם את הקיר.