ומשיבים: אין הכוונה שנוטל ממש, אלא שראוי ליטול, ואין לו. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] על מקרה זה: הרי זה משתלם לקטן מן המועד, ולגדול מן התם, משמע שמקבל תשלום ממש! ומשיבים: אף כאן מדובר לאחר שכבר תפס, שאין מוציאים מידו מה שתפס, אבל אם לא תפס — אינו יכול ליטול.

א נאמר במשנה: שני שוורים שרדפו אחרי שור, והוזק, היו שניהם של איש אחד — שניהם חייבים. אמר ליה [לו] רבא מפרזיקא לרב אשי: שמע מינה [למד מכאן] ממה ששנינו ששניהם חייבים כי שוורים תמים שהזיקו, רצה הניזק לגבות חובו משור זה — גובה, רצה לגבות חובו משור זה — גובה?

דחה רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשוורים מועדין, שאין הניזק גובה מגוף השור המזיק אלא מרכוש בעליו כולו, ובכלל זה שוורים אלו.

והקשה לו רבא מפרזיקא: אי [אם] במועדין מדובר, אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של המשנה]: היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: גדול הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק — המוציא מחבירו עליו הראיה. אי [אם] במועדין מדובר כאן, מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה], מה זה משנה לו מי מהם הזיק? סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי [דמי שור מעולה, שלם, המזיק צריך לשלם] ומה אכפת לו מי מהם הזיק?

אמר ליה [לו] רב אשי: סיפא [סופה של המשנה] מדבר בשוורים תמין, ורישא [וראשה] בשוורים מועדין.

אמר ליה [לו] רב אחא סבא [הזקן] לרב אשי: אי [אם] במועדין שאין גובים דווקא מגופם מדובר, האם ניתן להשתמש בלשון "חייבים"?! "חייב גברא" מיבעי ליה ["חייב האיש" צריך היה לו לומר]! ותו [ועוד] יש להקשות: מאי [מה] לשון "שניהם חייבים"? הלא תלוי הדבר בגובה הנזק!

אלא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי לעולם יש לפרש שאף בתחילת המשנה מדובר בתמין, ומה עניינו של "שניהם חייבים"? משנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: המזיק והניזק שותפין נינהו [הם] ולכן יש לניזק מעין סוג של קניין בגופם של המזיקים, וטעמא דאיתנהו לתרוייהו, דלא מצי מדחי ליה [ואם כן הטעם, דווקא, כשנמצאים שניהם, שאינו יכול לדחות אותו] ולומר לניזק: שמא לא זה, אלא שור שני הזיק — אז חייב לשלם. אבל כאשר ליתנהו לתרוייהו [אין מצויים שניהם] כגון שאבד או מת אחד מהם, מצי אמר ליה [יכול לומר לו] בעל השוורים: זיל אייתי [לך הבא] ראיה דהאי תורא אזקך [ששור זה הזיק לך] ואשלם לך.

א משנה שור תם שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה — ישלם בעל השור המזיק לאחרון שבהם מדמי שורו, ואם יש בו מותר, שאחרי תשלום הנזק עדיין נשאר עודף במזיק — יחזיר את השארית לשלפניו, לבעל השור שננגח לפניו, ואם יש בו מותר גם אז — יחזיר לשלפני פניו. וכלל הוא: האחרון אחרון, כלומר, המאוחר יותר, נשכר, אלו דברי ר' מאיר.

ר' שמעון אומר: באופן אחר מחלקים, כיצד? שור תם שוה מאתים זוז שנגח לשור שוה מאתים זוז, ואין הנבלה יפה (שווה) כלום — זה, הניזק, נוטל מנה (מאה זוז) שהוא מחצית נזקו, וזה, בעל השור המזיק, נוטל מנה.

חזר השור ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבילה שווה כלום — בעל השור האחרון שניזק נוטל מנה, ובאשר לשור שננגח לפניו — זה הניזק נוטל חמשים זוז, שהוא מחצית ערכו של השור כעת (לאחר ששילמו מאה דינר לאחרון) וזה הבעלים נוטל חמשים זוז.

חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבילה שווה כלום — הניזק האחרון נוטל מנה, ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים הניזק הראשון והמזיק מתחלקים במותר — דינר זהב (כלומר, עשרים וחמשה זוזים) לכל אחד.

ב גמרא שואלים: מתניתין מני [משנתנו, כלומר, שיטת ר' מאיר, כשיטת מי היא]? לכאורה שלא כדעת ר' ישמעאל ושלא כדעת ר' עקיבא!

שהרי אי [אם] כדעת ר' ישמעאל שאמר שהניזקים בעלי חובות של המזיק נינהו [הם], הרי אם דינם כבעלי חובות לא צריך לשנות הלכה האי [זו] "אחרון אחרון נשכר", אלא "ראשון ראשון נשכר" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי בעל חוב ששיעבודו קודם לשיעבוד חבירו — קודם לחבירו בפרעון חובו. ואי [ואם] כדעת ר' עקיבא שאמר כי השור המזיק תורא דשותפי [שור של שותפים] הוא והוא שייך למזיק ולניזק יחד, הרי אז האי [זו] ההלכה ששנינו "יש בו מותר —