אף הוא, האיש שהדליק, נמי [גם כן] מדובר כאן שלא קבעי ליה [צריך אותו] את האפר, וקתני [ושנה]: פטור, מפני שהוא נדון בנפשו. ומכאן מוכח שהמבעיר בשבת חייב אף שאינו צריך לאפרו, ושלא כדברי ר' יוחנן!

ודוחים: לא, אין להשוות בין שור לאיש בדרך זו, אלא להיפך: שורו דומיא דידיה [בדומה לו עצמו]; מה הוא עצמו שהבעיר בשבת מדובר במקרה דקבעי ליה [שהוא צריך את האפר] אף שורו שהבעיר גדיש בשבת מדובר במקרה דקבעי ליה [שהוא צריך את האפר].

ושואלים: שורו היכי משכחת ליה [איך באיזה אופן מוצא אתה אותו] שזקוק הוא לאפר, והדליק לשם האפר? אמר ליה [לו] רב אויא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו, וקא בעי למקלייה [והוא רוצה לשרוף אותו את הגדיש] ואיגנדר בקוטמא [ולהתגלגל בתוך האפר], על מנת לרפא את הנשיכה.

ושואלים: ומנא ידעינן [ומנין יודעים אנו] שלשם כך הדליק? ומשיבים: דלבתר דקלייה קמגנדר בקוטמא [שלאחר ששרף אותו, את הגדיש, הוא אכן מתגלגל בתוך האפר] שנוצר שם.

ושואלים: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש שור פיקח כעין זה]? ומשיבים: אין [כן], ומביאים דוגמא לדבר: דההוא תורא דהוה בי [שור אחד שהיה בבית] של רב פפא דהוה כיבין ליה חינכיה [שכאבו לו שיניו], עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא ואיתסי [נכנס ושבר את המכסה שבפי הכלי ושתה ממנו שיכר והתרפא] ונמצא שיש שור פיקח עד כדי כך.

ובענין זה מביאים, אמרו רבנן [חכמים] קמיה [לפני] רב פפא: מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] במשנתנו שורו דומיא דידיה [בדומה לו]? והא קתני [והרי שנינו]: שורו שבייש — פטור, והוא שבייש — חייב. ואם נפרש שורו דומיא דידיה [בדומה לו] נתכוון לבייש היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות] שהשור יתכוון לבייש אדם? שהרי אף אדם אינו מתחייב על הבושת עד שיתכוון!

ומשיבים: כאן מדובר כגון שנתכוון השור להזיק, ובמקרה כזה אדם חייב על הבושת, שאמר מר [החכם]: בכל מקרה שנתכוון אדם להזיק, אף על פי שלא נתכוון לבייש — חייב על הבושת.

רבא אמר: כדי ליישב את שיטת ר' יוחנן אין צורך להגיע לדוחק זה, אלא מתניתין [משנתנו] מדברת באדם שהדליק בשבת או שחבל באביו בשוגג, שאף שעל מעשה זה אינו חייב מיתה, מכל מקום, כיון שיש בעבירה זו עונש מיתה אם עשאה במזיד — הוא פטור מתשלומים.

וכשיטת תנא דבי [החכם של בית מדרשו] של חזקיה היא, דתנא דבי [ששנה החכם של בית מדרשו] של חזקיה: נאמר "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), ומן ההיקש בכתוב של מכה אדם ומכה בהמה נלמד להשוות דינם:

מה מכה בהמה — לא חלקת בה בהכאה זו בין היה זה בשוגג בין היה זה במזיד, בין היה זה בדרך מתכוון לשאין מתכוון, בין היה זה דרך ירידה לדרך עלייה, והשוואה זו לא באה לפוטרו ממון בכל אלה אלא לחייבו ממון, שההורג בהמה חייב בכל מקרה. אף מכה אדם — לא תחלוק בו בדינו, בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאין מתכוון, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון על נזקים שגרם לו בשעה שגרם לו מיתה אלא לפוטרו ממון. שכל אדם שעשה מעשה שיש בו עונש מוות, אף שבפועל, כיון שהיה שוגג, הוא פטור מעונש זה, מכל מקום נפטר מכל תשלומי נזקים.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: מי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד אותה את משנתנו] בשוגג? והא [והרי] "מפני שנדון בנפשו" קתני [שנה], משמע שמדובר במזיד, שהוא זה שנידון בנפשו!

והשיב להם: הכי קאמר [כך הוא אומר, כך יש להבין]: הרי הוא פטור כיון שעל מעשה שכזה שהיה נעשה במזיד — נדון בנפשו, והיכי דמי [וכיצד היה מקרה כזה] שנידון למיתה בהבערה במזיד — דקא בעי [כשהוא צריך] לאפרו של הגדיש, השתא [עכשיו] גם אם עשה זאת בשוגג — בכל אופן פטור, לפי השיטה שהעושה דבר שיש בו עונש מוות אף שבפועל אינו נענש בכך — אינו חייב בתשלומים כלל.

א משנה שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק השור הנרדף, ולא ראו כיצד הוזק, זה, בעל השור הניזק, אומר: שורך הזיק את שורי, וחייב אתה בתשלומי נזקי, וזה אומר: לא כי, אלא בסלע לקה (קיבל מכה) ולא מחמת נגיחת שורי, ופטור אני מכל תשלום. במקרה כזה — המוציא מחבירו עליו הראיה, שכל עוד לא הוכיח הניזק שהשור הרודף עשה זאת — אין בעל השור הרודף משלם על הנזק.

היו שנים (שני שוורים של שני בעלים) רודפים אחר שור אחד של אדם שלישי, והוזק השור על ידי אחד מן השוורים הרודפים, אלא שזה (בעל שור אחד) אומר לחבירו: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק —