ויתר על כך, אפילו הזיק עד שלא חב, מכל מקום הלא בעל חוב קדים [קדם] ותפס את המגיע לו, האם שמע מינה [למד מכאן] כי בעל חוב מאוחר שקדם וגבה את חובו — מה שגבה לא גבה, ויינתן לבעל החוב הקודם?

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך: מה שגבה בעל החוב המאוחר — גבה, ושאני התם [ושונה שם] במקרה שתפס בעל חוב שור תם שהזיק, דאמר ליה [שאומר לו] הניזק לבעל החוב שתפס את השור בחובו: אילו גבך הוה [אצלך היה] השור, וכי לא מינך הוה גבי ליה [ממך הייתי גובה אותו]? דהאי תורא דאזקן, מיניה משתלמנא [שהרי אותו שור שהזיקני, ממנו עצמו אני מקבל את התשלום], ולכן אין בעל החוב, ואף אם חובו קדם להיזק, רשאי לקחת את השור, שהרי בין כה וכה גובה הניזק משור זה עצמו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שור תם שוה מאתים שנגח שור אחר שוה מאתים, וחבל בו בניזק בערך של חמשים זוז, ושבח (והשביח) אחר כך השור הניזק ועמד על שווי של ארבע מאות זוז, ואף באופן כזה שאלמלא (שאם) (לא) הזיקו היה עומד עכשיו על שמנה מאות זוז — מכל מקום נותן המזיק עשרים וחמישה זוז שהוא מחצית הנזק כפי שהיה בשעת הנזק.

אבל אם כחש השור הניזק, ומחירו עכשיו פחות מבשעת נגיחה — הרי הנזק מחושב כפי ערכו עכשיו, בשעת העמדה בדין, כמה היה ערכו קודם הנגיחה, וכמה הוא שווה עכשיו.

ואם שבח השור המזיק שאף בו חולקים בעלי השוורים — נותן לו כשוויו בשעת הנזק. אבל אם כחש השור המזיק — נותן כשעת העמדה בדין ולא כשעת הנזק. ומבררים את הדברים.

אמר מר [החכם]: שבח המזיק — נותן לו כשעת הנזק. ושואלים: מני [כשיטת מי] הלכה זו — כשיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: בעל חוב הוא הניזק, וזוזי הוא דמסיק ליה [וכסף הוא שחייב לו] המזיק, אבל אין לו קנין ושותפות בשור המזיק.

אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אם כחש המזיק — נידון כשעת העמדה בדין, אם כן אתאן [באנו] לשיטת ר' עקיבא, שאמר: שותפי נינהו [שותפים הם] הניזק והמזיק, שיש לניזק זכות בגוף השור. ואם כן רישא [תחילתה של ברייתא זו] כשיטת ר' ישמעאל וסיפא [וסופה] כשיטת ר' עקיבא?

ודוחים: לא, כל הברייתא כולה כשיטת ר' עקיבא היא ששותפים הם הניזק והמזיק, והכא [וכאן] במקרה ששבח המזיק, שנותן כשעת הנזק, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — כשהשביח השור משום שפיטמו בעליו, ולא שבח מחמת עצמו, ובזה אין חלק לניזק, אף שלענין תשלומי הנזק הוא שותף בו.

ושואלים: אי [אם] מדובר כאן כשפיטמו, אימא רישא [אמור את ראשה] של הברייתא בשור הניזק: שבח ועמד על ארבע מאות זוז — נותן לו כשעת הנזק. אי [אם] מדובר בברייתא כשפיטמו צריכא למימר [צריכה לומר] שאין המזיק נפטר מתשלום הנזק?!

אמר רב פפא: רישא [תחילת הברייתא] משכחת לה [מוצא אתה אפשרות להסביר אותה] בין דפטמה פטומי [שפיטם את השור] בין דשבחא ממילא [שהשביח מעצמו], ואצטריך לאשמועינן [והוצרך להשמיע לנו] דהיכא דשבחא ממילא [שאפילו במקום שהשביח השור הניזק מעצמו] מכל מקום נותן לו כשעת הנזק ולא כשעת העמדה בדין. ואילו סיפא [סופה של הברייתא] בשור המזיק לא משכחת לה [אין אתה מוצא אפשרות להסביר אותה] אלא כשפטמו בעליו.

שנינו בראש הברייתא: כחש השור הניזק — נדון כשעת העמדה בדין. ושואלים: כחש מחמת מאי [מה]? אילימא דכחשא [אם תאמר שכחש] השור מחמת מלאכה שעשו בו, לימא ליה [שיאמר לו המזיק]: את מכחשת ואנא יהיבנא [אתה מכחיש את שורך ואני אתן]?

אמר רב אשי: שכחש מחמת המכה שנגחו, דאמר ליה [שאומר לו] הניזק: קרנא דתורך קבירא ביה [הקרן של שורך קבורה בו], כלומר, מחמת המכה הוא מכחיש והולך.

ב משנה שור תם שהיה שוה מאתים שנגח שור אחר שוה מאתים, ואין הנבילה יפה (שווה) כלום, אמר ר' מאיר: על מקרה זה נאמר בתורה: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" (שמות כא, לה).

אמר לו ר' יהודה: אכן וכן הלכה, ואולם לענין פירוש הפסוק קיימת (הסברת) מה שנאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", ולא קיימת את חציו השני "וגם את המת יחצון" (שמות כא, לה), שהרי אין בשור המת כל שווי. ואיזה המקרה שמדובר בו בכתוב — זה שור שוה מאתים שנגח שור אחר שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז, שזה נוטל חצי ערכו של החי (מאה) וחצי המת (עשרים וחמישה), וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

ג גמרא ועוד על מחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה בפירוש הכתובים. תנו רבנן [שנו חכמים]: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז — זה, הניזק, נוטל חצי החי וחצי המת, וזה, המזיק, נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו דין השור האמור בתורה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: אין זהו שור האמור בתורה, אלא מדובר שם בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום, על זה נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". אלא מה אני מקיים (מסביר) את המשך הכתוב "וגם את המת יחצון"? כוונתו: פחת שפחתו מיתה מחצין בחי, כלומר, את הנזק של המיתה משלמים מתוך מחצית השור החי המזיק, אבל אין לבעל השור המזיק חלק בנבילה של הניזק.

ושואלים: מכדי [הרי] בין לדעת ר' מאיר בין לדעת ר' יהודה, במקרה שדיבר עליו ר' יהודה, ששווה הנבילה חמישים, האי [זה] מאה ועשרים וחמשה שקיל [לוקח], והאי [וזה] מאה ועשרים וחמשה שקיל [לוקח], שהרי לדעת ר' מאיר נוטל הניזק את הנבילה שהיא שווה חמשים זוז, ועוד שבעים וחמישה זוז, שהם מחצית הנזק, מגוף המזיק. ואף המזיק נותר עם מאה עשרים וחמישה זוז מתוך המאתיים שהיה שורו שווה. אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם אנו אומרים שחוצים את מחירם של שני השוורים המזיק והניזק כדברי ר' יהודה, או אם אנו אומרים שחוצים בגוף המזיק את הפחת שפחת הניזק, כדברי ר' מאיר?

אמר רבא: בענין פחת הנבילה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה. שאם פחת מחיר הנבילה בינתיים משעת המיתה עד המכירה, שר' מאיר סבר [סבור]: פחת נבילה של ניזק הוי [הוא] ומה שפחת המחיר אינו עניינו של המזיק, לפי שהמזיק אין לו אחריות עוד על הנבילה, ולאחר שהעריכו את ההפסד — כל מה שאירע לאחר מכן אינו עניינו. ור' יהודה סבר [סבור]: פחת נבילה של המזיק הוי פלגא [הוא למחצה] ולכן אם ירד ערך הנבילה, כיון שהם חולקים גם את המת וגם את החי נמצא שבהפסד זה נושא גם המזיק.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אם כן, לפי שיטת פירוש זו מצינו (מצאנו) שלדעת ר' יהודה