סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

ומשיבים: אחרלית ליה אימתא דרביה [אין לו אימת רבו הנפח] עליו, ולכן גם אם מפציר בו לצאת צריך הנפח לבדוק אם אמנם יצא, ואם לא עשה כן — חייב גלות, האי [זה], השוליה — אית ליה אימתא דרביה [יש לו אימת רבו] עליו, ולכן יכול הנפח להניח שאם ציוה עליו לצאת בוודאי יצא. ואם לא יצא ומת מהניצוצות — אינו חייב גלות, שאנוס הוא.

רב זביד משמיה [משמו] של רבא מתני לה [היה שונה אותה], את הלכתו של ר' יוסי בר חנינא, אהא [על ברייתא זו]: נאמר בפרשת הרוצח בשגגה "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה) — פרט לממציא את עצמו, שההורגו בשוגג פטור מגלות. ומכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב: מי שיצתה אבן מתחת ידו, והוציא הלה (הנפגע) את ראשו וקיבלה (נפגע בה) ומת — פטור הזורק מגלות. אמר ר' יוסי בר חנינא: פטור מגלות אם הרגו, ואולם חייב בארבעה דברים של נזיקין אם לא הרגו.

ומעירים: מאן דמתני לה אהא [מי ששונה אותה, את ההלכה של ר' יוסי, על זו]כל שכן ששונה אקמייתא [על הראשונה] במי שנכנס לחנותו של נגר שחייב בנזיקין, ומאן דמתני לה אקמייתא [ומי ששונה אותה על הראשונה], אבל אהא [על זו] פטור לגמרי, משום שאפשר להגיד שזה אנוס לגמרי הוא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית ונכנסו לשם כך לחצירו, ונגחן שם שורו של בעל הבית, וכן אם נשכן כלבו של בעל הבית, ומת הפועל — הרי בעל הבית פטור. אחרים אומרים: רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעל הבית, כלומר, ברשות נכנסו ואחריות נזקיהם על בעל הבית.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן]? אי דשכיח במתא [אם שמצוי בעל הבית בעיר] מאי טעמא [מה הטעם] של אחרים שחייב? שוודאי יכולים הפועלים לפגוש אותו בעיר ולתבוע שכרם שם, ואינם צריכים לשם כך להיכנס לחצירו! אי דשכיח [אם שמצוי] בעל הבית רק בבית דווקא, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שפטור? הרי ברור שהם רשאים לתבוע את שכרם!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בגברא דשכיח ולא שכיח [באדם שמצוי ואיננו מצוי תמיד בבית] וקרי אבבא [וקראו לו הפועלים על השער] שרצונם להיכנס, ואמר להו [להם] בעל הבית: "אין" [כן]. מר סבר [חכם זה, אחרים, סבור] שמה שאומר "אין" [כן]"עול תא" משמע ["היכנס ובוא" משמעו] ואם כן נתן להם רשות להיכנס ולכן חייב בנזקיהם. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור]: "אין" [כן]"קום אדוכתך" משמע ["עמוד על מקומך" משמעו] שאני יוצא אליך, ואין להם רשות להיכנס, ומשום כך פטור בעל הבית.

ומעירים: תניא כמאן דאמר "אין" "קום אדוכתך" משמע [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר ש"כן" "עמוד על מקומך" משמעו], דתניא כן שנינו בברייתא]: פועל שנכנס לתבוע את שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית, או נשכו כלבופטור, אף על פי שנכנס ברשות. ויש לתהות: אמאי [מדוע] פטור אם נכנס ברשות? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן דקרי אבבא [שקרא על השער] ואמר ליה [לו] בעל הבית "אין" ["כן"], ושמע מינה [ולמד מכאן]: "אין" ["כן"]"קום אדוכתך" משמע ["עמוד על מקומך" משמע ו].

ב משנה שני שוורין תמין שחבלו זה את זהמשלמין במותר (בהפרש) חצי נזק. כלומר, אומדים את הנזקים שהזיקו שניהם, ואם נמצא שניזוק אחד יותר מחבירו, הרי מי שהזיק שורו יותר משלם לניזק מחצית מן הנזק היתר. אם היו שניהן (שני השוורים) מועדין והזיקו זה את זה — משלמין במותר נזק שלם.

היה אחד השוורים תם ואחד מועד, אם הזיק יותר המועד בתם מאשר התם במועד — משלם במותר נזק שלם, ואם תם הזיק במועד יותר מאשר המועד בתם — משלם במותר חצי נזק.

וכן שני אנשים שחבלו זה בזהמשלמין במותר נזק שלם, שהרי אדם מועד לעולם.

אדם שחבל בשור מועד ובאותה שעה חבל השור המועד באותו אדםמשלם במותר נזק שלם. הזיקו זה את זה אדם בתם ותם באדם, הרי אדם בתםמשלם במותר נזק שלם, תם באדםמשלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר: אף תם שחבל באדםמשלם במותר נזק שלם, שלדעתו כאשר שור מזיק אדם אין הבדל בין תם למועד.

ג גמרא הוזכרה במשנתנו מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בדין שור שנגח אדם, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו" (שמות כא, לא) כוונתו: כמשפט שור בשורכך משפט שור הפוגע באדם. מה שור שפגע בשורתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור שפגע באדםתם משלם חצי נזק, ומועד נזק שלם.

ר' עקיבא אומר: "כמשפט הזה"כתחתון, כמאוחר יותר בפרשה הקודמת, דהיינו שור מועד, שהוזכר סמוך לפסוק זה, ולא כעליון (הנזכר למעלה, מקודם) דהיינו שור תם.

יכול משלם מן העלייה, שיהא דינו לכל דבר כשור מועד לגבות את הנזק מנכסי המזיק כולם — תלמוד לומר: "יעשה לו", כוונתו: מגופו משלם, ואינו משלם מן העלייה, שזהו ההבדל בין שור תם לשור מועד שנגח אדם, שאין הבדל ביניהם בשיעור הנזקים אלא לענין דרך גבייתם.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם מחלקים בין נוגח אדם לנוגח בהמה לענין חיובי שור תם ושור מועד, המלה "הזה" שבאה לצמצם את ההשוואה למה לי? ומשיבים: לפוטרו מארבעה דברים, שאף שמשלם בעל השור עבור הנזק, אינו משלם שאר דברים שמשלם אדם שחבל באדם.

ושואלים: ור' עקיבא לפוטרו מארבעה דברים מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מהכתוב "ו איש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט) ומדייק: איש בעמיתו חייב בתשלומי ארבעה דברים ולא שור בעמיתו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מדוע אף הם אינם למדים משם? ומסבירים: אי מההיא [אם מהכתוב ההוא] הוה אמינא [הייתי אומר]: צער לחודיה [בלבד] אין הוא צריך לשלם לו, אבל ריפוי ושבת אימא [אמור] שצריך ליתן ליה [לו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הפסוק הנוסף שאינו משלם דבר מלבד הנזק עצמו.

ד משנה שור תם שוה מנה (מאה דינרים) שנגח שור שוה מאתים דינרים, ואין הנבילה של השור המת יפה (שווה) כלוםנוטל הניזק את השור המזיק כולו, שהרי הוא שווה חצי הנזק.

ה גמרא מעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: לאחר שהזיק יושם (יוערך) השור בבית דין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הוחלט השור. כלומר, אין צורך עוד בהליכים משפטיים אם הכל מסכימים לגבי שיעור הנזק, ומיד הוחלט השור לניזק.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים הם]? ר' ישמעאל סבר [סבור] כי הניזק בעל חוב של המזיק הוא, וזוזי [וכסף] הוא דמסיק ליה [שנושה בו], אבל אין לו בעלות בגוף השור המזיק. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור]: שותפי נינהו [שותפים הם], שמשעה שניזק על ידי שור תם נעשה הניזק שותף למזיק בגופו של השור המזיק.

ומעירים: וקמיפלגי בהאי קרא [וחלוקים הם בפירושו של פסוק זה]: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" (שמות כא, לה); ר' ישמעאל סבר [סבור]: לבי דינא קמזהר רחמנא [את בית הדין מזהירה התורה], כלומר, ציווי זה נאמר לבית הדין כיצד יעריכו את הנזקים, ור' עקיבא סבר [סבור]: לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא [מזהירה אותם התורה], ואין כאן ענין לבית הדין.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם שותפים הם אם לא? ומשיבים: במקרה שהקדישו ניזק את השור איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלדעת ר' ישמעאל כל עוד לא נמסר השור לניזק על ידי בית הדין הרי הוא שייך למזיק, ולדעת ר' עקיבא משעת הנזק הריהו שייך כבר לניזק, ולכן יכול להקדישו.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: אם מכרו המזיק לאחר, לדעת ר' ישמעאל מהו הדין? האם נאמר כיון שאמר ר' ישמעאל בעל חוב הוא הניזק, וזוזי [וכסף] הוא דמסיק ליה [שנושה בו], אם כן כיון שמכרו — מכור, או דלמא [שמא נאמר]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר