סליקוסתא [פסולת של תמרים].

ואומרים: בשלמא [נניח] רב אדא בר אהבה — כשמעתיה [כהלכתו] עשה, שהרי לדעתו הלכה ומורים כן. אלא רב הונא, לימא הדר ביה [האם לומר שחזר בו] מדעתו?

ומשיבים הנהו [אלו] בעלי השעורים מותרין הוו [היו], שהתרו בהם שיפנו את שעוריהם מרשות הרבים ולא פינו, ובמקרה זה ודאי מותר לקנוס אותם ולהורות לרבים שהכל הפקר.

א משנה שני קדרין נושאי קדרות שהיו מהלכין ברשות הרבים זה אחר זה, ונתקל הראשון בגבשושית ונפל, ונתקל השני בראשון ונפל — הראשון חייב בתשלומי נזקי השני.

ב גמרא ומבררים את משנתנו, אמר ר' יוחנן: לא תימא [אל תאמר] כי מתניתין [משנתנו] רק כדעת ר' מאיר היא, שאמר נתקל פושע (רשלן) הוא וחייב, אלא אפילו לדעת רבנן [חכמים] דאמרי [שאומרים] כרגיל שהנתקל אנוס הוא ופטור, הכא [כאן] במקרה הזה חייב, כיון שמדובר במקרה שהיה לו אפשרות לאחר שנפל לעמוד ולא עמד.

רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במקרה בו לא היה לו לעמוד, מכל מקום היה לו להזהיר את ההולך אחריו ולא הזהיר.

ומעירים: ור' יוחנן אמר [יכול לומר]: אין הדבר כן, כי במקרה שכזה כיון שלא היה לו לעמוד — גם כן לא היה לו להזהיר, דטריד [שהוא טרוד] לקום מנפילתו, ובהכרח יש לפרש את משנתנו המחייבת אותו, בזמן שהיה יכול לעמוד.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה להלן]: היה בעל קורה מהלך ברשות הרבים ראשון וקורתו על גבו ובעל חבית אחרון, כלומר, אחריו. נשברה חבית בקורה — פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל קורה — חייב, שהרי הוא גרם בעצירתו שתישבר החבית.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שעמד שנעצר בעל הקורה על מנת לכתף עליו את משאו, דאורחיה [שדרכו] הוא לעשות כן, ואין בכך פשיעה, ובכל זאת קתני [ושנה] חייב, וטעמו של דבר משום דהוה ליה [שהיה לו] להזהיר את ההולך אחריו שהוא עומד ולא הזהיר, ומכאן ראיה לשיטת רב נחמן.

ודוחים: לא, כאן מדובר כשעמד לפוש (לנוח) וזה שהלך מאחוריו לא יכול היה לשער שיעשה כן, ומשום כך נתחייב.

ושואלים: אם כן, לשיטה זו אבל עמד לכתף מאי [מה] יהא דינו — פטור? אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של המשנה: ואם אמר לו לבעל חבית "עמוד" — פטור, אם כן לפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה בהלכה ראשונה עצמה] חלוקה זו: במה דברים אמורים שחייב — כשעמד לפוש, אבל עמד לכתף — פטור!

ומשיבים: במשנה זו יש חידוש גדול יותר בנוסח זה, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דאף על גב [שאף על פי] שעמד לפוש, כי קאמר לו [כאשר אומר לו] לבעל חבית "עמוד" — פטור.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון בקרקע ונפל, ונתקל השני בראשון ונפל וניזוק, והשלישי בשני ונפל וניזוק — ראשון חייב בנזקי שני, ושני חייב בנזקי שלישי. ואם מחמת ראשון נפלו כולם — ראשון חייב בנזקי כולם. ואם הזהירו זה את זה — פטורין. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה שלא היה להן אפשרות לעמוד, ובכל זאת חייבים אם לא הזהירו, וכדעת רב נחמן?

ודוחים: לא, כאן מדובר במקרה שהיה להן אפשרות לעמוד ולא עמדו.

ושואלים: ולפי שיטה זו אבל אם לא היה להם לעמוד מאי [מה] יהא הדין — שפטור? אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של אותה ברייתא: אם הזהירו זה את זה — פטור, לפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה בה בהלכה זו עצמה], ויאמר: במה דברים אמורים — שהיה להן לעמוד, אבל לא היה להן לעמוד — פטורין!

ודוחים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], דאף על גב [שאף על פי] שהיה להן לעמוד, מכל מקום כי [כאשר] הזהירו זה את זה — פטורין.

ג על הלכה זו אמר רבא: הראשון שנתקל חייב בנזקי שני — בין בנזקי השני שנגרמו על ידי גופו של הראשון, בין בנזקי ממונו שנתקל בכליו של ראשון. ואילו השני חייב בנזקי שלישי רק בנזקי גופו, אם נפגע השלישי מגופו של השני בנפילה זו, אבל לא חייב בנזקי ממונו.

על דברי רבא תוהים: ממה נפשך [רצונך]? כלומר, בכל צד שתרצה, הדבר תמוה. כי אי [אם] סבור אתה כי נתקל פושע הוא שרשלנותו היא שגרמה — שני נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] לשלם הכל, שהרי אף הוא פושע הוא. ואי [ואם] סבור אתה כי נתקל לאו [לא] פושע הוא, אם כן אפילו הראשון נמי ליפטר [גם כן ייפטר] ממה שהזיק את השני!