א משנה עצם שיעורו להוצאה כדי לעשות ממנו תרווד (כף). ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף (מפתח). זכוכית — כדי לגרור (לגרד, להחליק) בו את ראש הכרכר (מקל מחודד שבידי האורגים). צרור או אבן — כדי לזרוק בעוף להבריחו. ר' אלעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה, שדרושה לכך אבן גדולה יותר.

ב גמרא שואלים: למימרא דשיעורא [האם נאמר שהשיעור] של ר' יהודה בענין עצם נפיש [גדול יותר]? שמפתחות שבאותם הימים גדולים היו, והא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו שהשיעור של חכמים גדול יותר]! אמר עולא: אין המדובר כאן בכל המפתח, אלא חפי פותחת (השיניים שבמפתח). וכיון שהוזכרו אלה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חפי פותחת כשהם לעצמם שאינם ראויים לכל שימוש הריהם טהורין, אינם מקבלים טומאה. ואולם אם קבען בפותחת — טמאים מפני שהם חלק מכלי. וחפין של גל (שיניים שבמנעול דלת) אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים — טהורין, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עצמה, וקרקע אינה מקבלת טומאה.

שנינו במשנה ששיעור הזכוכית הוא כדי לגרור בו את ראש הכרכר. תנא [שנה] החכם בתוספתא דברים אלו בשינוי: שיעור הסכוכית כדי להתחייב בהוצאתה בשבת הוא, כשיש בה כדי לפצוע (לחתוך) בה שני נימין (חוטים) כאחת, שמשתמשים בשבר זכוכית כבסכין.

עוד שנינו במשנה כי שיעור צרור או אבן הוא כדי לזרוק בעוף. ור' אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יעקב שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא אם אבן זו גדולה עד שמרגשת בה הבהמה. וכמה שיעורו? תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.

ג מסופר: זונין על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש] ואמר להו [להם] לחכמים: רבותי, אבנים של בית הכסא שהיו משתמשים בהם אז לקינוח שיעורן לענין הוצאה בשבת בכמה? כמה מהן מותר לטלטל לצורך זה בשבת? אמרו לו: לוקחים שלוש אבנים בלבד, אחת כזית אחת כאגוז ואחת כביצה. אמר להו [להם]: וכי טורטני [מאזניים] יכניס וישקול כל אבן שהוא לוקח? נמנו וגמרו שאין בודקים באבנים אלא לוקח מלא היד. תניא [שנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר: שיעור אבני בית הכסא: כזית כאגוז וכביצה. ר' שמעון בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו ר' יוסי: אין בודקים באבנים אלא נוטלים מהם מלא היד.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא (בשבת): שלוש אבנים מקורזלות (מחודדות) מותר להכניס לבית הכסא. וכמה שיעורן? ר' מאיר אומר: כאגוז. ר' יהודה אומר: כביצה. אמר רפרם בר פפא שכך אמר רב חסדא: כמחלוקת כאן כך מחלוקת בין חכמים אלה בשיעור גודלו המינימלי של אתרוג. ותוהים: מדוע תולה הוא לסימן את המחלוקת באתרוג במחלוקת זו? והרי התם מתניתין [שם באתרוג משנה היא] והיא ידועה לכל, וכאן היא רק ברייתא שאינה ידועה וצריך לתת בה סימן. אלא יש להפוך את הגירסה ולומר: כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן.

ד אמר רב יהודה: אבל לא לוקחים לצורך בית הכסא את הפאייס. ושואלים: מאי [מה הפירוש] "פאייס"? אמר ר' זירא: אלה הם כרשיני בבלייתא [גושי רגבים שבבבל] שהם רכים ונפרכים. אמר רבא: אסור למשמש בפי הטבעת בצרור בשבת לסייע בעשיית צרכיו כדרך שממשמש בחול. מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: והאם לדעת רבא ליסתכן [שיסתכן] במניעת צרכיו? ומסבירים: הכוונה היא שיעשה זאת כלאחר יד, ולא כדרך שעושים זאת כרגיל. בשיעור האבנים אמר ר' ינאי: אם יש מקום קבוע עבורו לבית הכסא — יכול להכניס אבנים מלא היד, שאם אינו נצרך להם עתה ישתמש בהם בשעה אחרת. אם לאו [לא] — יכניס כהכרע (כגודל רגל) מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת: אם יש עליה (על האבן) עד, כלומר, סימן שהשתמשו בה כבר לצורך בית הכסא — מותר לטלטלה לצורך זה בשבת, ואין מקפידים בגודל.

מיתיבי [מקשים על כך]: וכי הקינוח באבן כזו מותר? והרי אמרו חכמים: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות (טחורים), ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי (ענפים דקים, קנוקנות) גפנים, ומוריגי בהמה (בשר מחוספס שבבהמה) בלא מלח, והאוכל שדרו של דג, וכן האוכל דג מליח שלא בישל אותו כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית או בצרור שקינח בו חברו. ויש אומרים: אף התולה עצמו (מתאמץ מדי) בבית הכסא. למדנו מכאן שסכנה לבריאות להשתמש בצרור שקינח בו חבירו! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסרו הרי זה כשעדיין הרושם הוא לח, ואילו הא [זה] שהתירו — הרי זה ביבש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן שאסרו — הרי זה מצד אחד, שחושב להשתמש באותו צד עצמו. וכאן שהתירו — משני צדדים, שחושב להשתמש בצד האחר של אותו צרור. ואיבעית אימא: הא [זה] שהתירו הרי זה בצרור דידיה [שלו], שקינח בו הוא עצמו, הא [זה] שאסרו הרי זה בצרור דחבריה [של חבירו], שהשתמש בו חבירו ורק בו יש חשש סכנה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם ירדו עליה על אבן זאת גשמים ונטשטשו הסימנים שעליה מהו הדין בכגון זה, האם מותר להוציאה בשבת כדין אבן העשוייה לקינוח, או מאחר שנטשטשו הסימנים יתכן וראויה היא לדבר אחר, ואסור אם כן להוציאה? אמר ליה [לו]: אם היה רישומן ניכר — מותר, שניכר בה שהיא מיועדת אך לקינוח.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבה בר רב שילא מרב