ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת להיפך: הכלב והגדי שדילגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה — פטורין! תרגמא [הסביר] רב פפא: מדובר באופן דאפיך מיפך [שהפכו] את דרך קפיצתם. כיצד? — כלבא בזקירא [כלב בקפיצה אחת] וגדיא בסריכא [והגדי בטיפוס], שדבר זה אינו כדרכם, ומשונה היא. ושואלים: אי הכי, אמאי [אם כך, מדוע] פטורים? שמכל מקום גרמו לנזק! ומשיבים: אין הכוונה פטורים לגמרי, אלא פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק, כדינו של כל נזק משונה, שנדון כנזק קרן.

א נאמר במשנה שהכלב שנטל חררה וגחלים עמה ואכל את החררה והדליק על ידי כך את הגדיש — משלם בעליו עבור החררה שאכל נזק שלם, ועבור נזקי הדליקה בגדיש חצי נזק.

ובענין זה של חיוב על נזקי אש מביאים: אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: אשו, כלומר, חיובו של אדם לשלם עבור נזקים שגרמה אש שלו, הוא משום חציו, שנחשב כאילו היה יורה חץ אל מקום אחר, וכן הוא הנזק שנגרם במקום אחר על ידי האש שהבעיר במקומו. וריש לקיש אמר: אדם חייב על נזקי אשו משום ממונו, כעל שאר דברים שהם ממונו שחייב אם גרמו נזק.

ומבררים את שיטותיהם, ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: אינה דומה אש לחציו, שכן חציו מכחו קאזלי [הולכים], שהרי החץ נורה מפני כוחו של היורה. האי [זו] האש לא מכחו קאזיל [הולכת], אלא הרוח היא המוליכה אותה, ומכוחו רק נוצרה האש במקומה. ושואלים מן הצד האחר: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: אינה דומה אשו לממונו, שכן ממונא אית ביה ממשא [ממון שהזיק יש בו ממש] ואילו הא לית ביה ממשא [זו, האש, אין בה ממש] ואין לומר שהאש שייכת לו כשאר דברים שהם רכושו.

ומנסים להביא ראיה ממה ששנינו במשנתנו, תנן [שנינו]: הכלב שנטל חררה וכו' משלם על הגדיש חצי נזק. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאשו משום חציו אם כן האש הזו חציו (כוחו) של הכלב הוא —

ולכן חייב הבעלים לשלם על מה שגרם הכלב, ומשלם חצי נזק כדין צרורות, שאף הם כוחו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אשו משום ממונו הלא האי [זאת] האש לאו [לא] ממונו של בעל הכלב הוא אלא של בעל החררה, ומשום מה יהיה חייב בעל הכלב?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא שנטל את החררה והניחה כמות שהיא, אלא דאדייה אדויי [שטלטלה ממקום למקום] וכך יש להבין את דין המשנה: על חררה שאכל — משלם נזק שלם, ועל הנזק שנגרם במקום המסויים בו השליך הכלב את הגחלת — משלם חצי נזק כמו על צרורות, ואולם על הגדיש כולה פטור שהרי חיוב אש הוא משום ממונו, ואש זו אינה ממונו של בעל הכלב.

ור' יוחנן אינו צריך לפרש דווקא באופן זה, אלא במקרה רגיל: דאנחה אנוחי [שהניחה] את החררה בגדיש על מנת לאוכלה, ולכן על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם, שכן נזק זה הוא בכלל נזקי אכילה של הכלב, ועל הגדיש משלם חצי נזק, שלדעתו עיקר חיוב האש הוא משום שהיא נחשבת ככוחו, והרי זה כדין צרורות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו (נדלקה) בנרו של חנווני והדליק את הבירה (הבית) על ידי הפשתן — בעל הגמל חייב. ואולם אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ר' יהודה אומר: בנר חנוכה שמצוה להניחו בחוץ — פטור החנווני.

ומעתה, בהלכה הראשונה, שחייב בעל הגמל בנזקי האש, יש לשאול: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו יכול אתה לומר כי אש זו חציו של הגמל הוא, ולכן חייב בעליו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו — האי [זו] האש לאו [לא] ממונא [הממון] של בעל הגמל הוא! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במסכסכת כל הבירה כולה, לא שנגעה האש במקום אחר ומשם התפשטה הלאה, אלא שהגמל העביר את הפשתן הבוער ממקום למקום והדליק, והרי זה כמו הכלב שהניח את הגחלת בכל מקום ומקום.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ואי [ואם] במסכסכת מדובר — אמאי [מדוע] חייב החנווני? הרי האש שלו היתה רק במקום אחד, והגמל הוא שהעבירה ממקום למקום! ומשיבים: כאן מדובר בשעמדה וסכסכה, שעמד הגמל במקומו ולא הלך ממקום למקום, והפשתן שעל גביו היה מרובה מאד, כך שהצית באופן ישיר את הבירה כולה.

ושואלים: אם עמדה וסכסכה, שלא הלך הגמל ממקום למקום, אלא החבילה היא זו שהדליקה את כל הבירה כולה, כל שכן שהחנווני פטור ובעל גמל חייב, שמוטל עליו להוציא את גמלו מן המקום! אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעמדה הבהמה להטיל מימיה ותוך כדי כך הציתה את האש בכל הבירה, ובעליה אנוס בענין זה, שאינו יכול להזיזה ממקומה.