וחד [ואחד מהם] אמר שבעה ימים ישבו, ואמרי לה [ויש אומרים] שלשים ימים ישבו ועסקו בתורה לכבודו.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "וכבוד עשו לו במותו" — זה חזקיה מלך יהודה, ומה היה אותו הכבוד? שיצאו לפניו לפני מיטתו בקבורתו שלשים וששה (כמנין "לו") אלף אנשים חלוצי כתף, כלומר, שהורידו את הטלית מכתף אחת שלהם לסימן אבילות, שכל אלה היו מלוויו ומכבדיו, אלו דברי ר' יהודה.

אמר ליה [לו] ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן שהוא כבוד שעושים לכל מלך, ואינו מיוחד לאדם גדול וצדיק כחזקיה!

אלא כבוד זה היה: שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו: קיים זה, חזקיה, כל מה שכתוב בזה בספר התורה.

ושואלים: והאידנא נמי עבדינן הכי [והרי עכשיו גם כן עושים כך] לתלמיד חכם שנפטר, ומה ייחודו של הכבוד שעשו לחזקיה! ומשיבים: עכשיו אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן [להוציא ספר תורה מוציאים אנו, אבל להניחו על מטתו אין אנו מניחים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אנוחי נמי מנחינן [להניח ספר תורה על מטתו גם כן מניחים אנו] כפי שעשו אצל חזקיה, ואולם "קיים זה מה שכתוב בזה "לא אמרינן [אין אנו אומרים] עתה.

מסופר, אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה [הייתי הולך עם] ר' יוחנן למשאל שמעתא [לשאול בענין שמועה, סוגיה זו], כי הוה עייל [כאשר היה נכנס] לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא [והיינו שואלים אותו דבר] כשיצא, לא פשיט לן [היה פותר לנו] השאלה מייד, אלא המתין עד דמשי ידיה [שהיה רוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך, והדר אמר לן [ואחר כך היה אומר לנו], וכך אמר לנו בענין זה: אפילו "קיים" אמרינן [אומרים אנו] עכשיו על מיתתו של אדם חשוב, אבל "לימד זה מה שכתוב בזה "לא אמרינן [אין אנו אומרים], ודבר זה אמרו רק על חזקיה.

ושואלים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה, משמע שמעשה עדיף מלימוד, ואם אומרים אנו על אדם שקיים תורה — הרי בכלל זה גם שלימד אותה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] — למיגמר [ללמוד], אז גדול המעשה מן הלימוד, הא [זה] — לאגמורי [ללמד] תורה לאחרים — גדולה הוראת התורה יותר מקיומה.

א כתוב שהובא לענין הלכה בראש הפרק (לעיל בבא קמא ב,ב), מסיימים בו את הפרק בדרכי מוסר. אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ)? ללמדנו שכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים.

ומבארים את הדרשה: מניין שמדובר בעוסקים בתורה ובגמילות חסדים — שנאמר: "אשריכם זרעי", ואין הכוונה בלשון "זריעה" אלא לצדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה (ו)קצרו לפי חסד" (הושע י, יב) ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), משמע ש"זורעי על כל מים" הכוונה לעושי גמילות חסדים ולומדי תורה.

וזוכה לנחלת שני שבטים כוונתו: זוכה לכילה (אפריון של כבוד שנושאים אותו בו) — כיוסף, שנאמר בו: "בן פרת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט, כב), והוא נמשל לשור ("בכור שורו הדר לו". דברים לג, יז). וזוכה לנחלה משובחת כנחלת יששכר שנמשל לחמור, דכתיב [שנאמר]: "יששכר חמר גרם" (בראשית מט, יד) וזה נרמז במלים "משלחי רגל השור והחמור".

אית דאמרי [יש שאומרים] כך דורשים את הדברים: אויביו נופלים לפניו — כיוסף, דכתיב [שנאמר] בברכת משה לשבט יוסף: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" (דברים לג, יז), וזוכה לבינה — כיששכר (שנמשל בברכת יעקב לחמור), שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א יב, לג), וזה נרמז במילים "משלחי רגל השור והחמור".

א משנה כהמשך לדברי המשנה בפרק הקודם שהרגל מועדת לעולם, מסבירים: כיצד הרגל מועדת — לשבר דברים בדרך הלוכה. שהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, דברים אגב כך.

ואולם אם היתה הבהמה מבעטת תוך כדי הילוך, או שהיו צרורות (אבנים קטנות) מנתזין (קופצים) מתחת רגליה ועל ידם כך שברה את הכלים — דבר זה אינו בדיוק הדין של רגל, אלא משלם בעל הבהמה חצי נזק על הנזק שגרמה. אם דרסה הבהמה על הכלי ושברתו, ונפל כלי זה על כלי אחר ושברו — על הראשון משלם נזק שלם, שהוא בכלל נזקי רגל, ועל האחרון משלם חצי נזק, שהרי נשבר מחמת "צרורות".

וכן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, ועל כל מה ששברו בהילוכם משלם הבעלים נזק שלם. ואם היה דליל (חוט העשוי לסימן) קשור ברגליו ונכרך בכלי ושברו, או שהיה התרנגול מהדס (מקפץ) ומשבר את הכלים, כיון שאין אלה כדרכו — משלם עליהם הבעלים רק חצי נזק.