שיהיו העדים בני חורין ובני ברית, בני חורין — למעוטי [למעט] עבדים, בני ברית — למעוטי [למעט] גוים.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המיעוטים הללו; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] במשנה רק את מיעוטו של עבד הייתי אומר: דווקא עבד אינו כשר לעדות נזיקין משום שאין לו יחס, שעבד אינו מתייחס אחר משפחתו, ואין לו קשרי משפחה מוכרים בהלכה, והרי הוא לענין זה כבהמה, אבל גוי שיש לו יחס — אימא [אמור] שדינו לא כעבד, ויהיה הגוי רשאי להעיד בעדות נזיקין. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק את המיעוט של גוי שפסול להעיד, היינו אומרים: דווקא גוי פסול משום שלא שייך במצו‍ת כלל, אבל עבד ששייך במצו‍ת, שהרי הוא חייב בכל המצוות שאשה חייבת בהן, אימא [אמור] שדינו לא כגוי, ויהיה כשר לעדות, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

א עוד שנינו במשנה: והנשים בכלל הנזק. ומבררים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]?

אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, אמר קרא [הכתוב] המחייב להשיב גזילה וחומשה ולהביא קרבן אשם לכפרה: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו), למדנו מכאן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, שהרי גם האשה צריכה כפרה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' אלעזר תנא [שנה] דרשה אחרת מניין נלמדה הלכה זו: נאמר בפתיחה לפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) שנאמר בלשון רבים, לכלול גברים ונשים, הרי השוה הכתוב בפסוק זה אשה לאיש לכל דינין (של ממונות) שבתורה שהם המפורשים באותה פרשה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של חזקיה וכן החכם מבית מדרשו של ר' יוסי הגלילי תנא [שנה] דרשה אחרת, אמר קרא [הכתוב] בדין שור הנוגח: "והמית איש או אשה" (שמות, כט) — השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, שהדין החל על ההורג איש חל גם על הורג אשה, ואם נהרגה בידי שור, בעליו משלמים כופר ליורשיה.

מעירים: וצריכי [וצריכים] את כל שלושת הכתובים הללו ללמוד מהם להשוות דיני נשים לאנשים. דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את הלימוד הראשון] שאף האשה מביאה קרבן על חטאתה, הייתי אומר: דווקא התם [שם] כך הוא הדין, משום שחס רחמנא עלה [הכתוב עליה], כי היכי דתהוי [כדי שתהיה] לה כפרה על עוונה, אבל בענייני דינין של ממונות הייתי אומר: איש דבר [שבן] משא ומתן הוא, שהוא כרגיל הנושא והנותן — אין [כן] שייך בזה, ואולם אשה — לא.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק את הלימוד בדינין שבהם שווה אשה לאיש, הייתי אומר: דווקא שם כך הוא הדין, כי היכי דתיהוי [כדי שתהיה] לה חיותא [חיות] שתוכל להתעסק בפרנסה למחייתה. שאם אינה בכלל הדינים — לא יעסקו איתה בכל עסק. אבל לענין כפרה על חטאיה, איש דבר [שבן] מצוה, כלומר, שחייב בכל המצוות — אין [כן], אבל אשה דלאו [שלא] בת מצוה היא, שאינה חייבת בכל המצוות — לא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], הייתי אומר: הכא [כאן] בקרבנות שווה אשה לאיש משום כפרה, והכא [וכאן] בדינים שווה אשה לאיש משום חיותא [חיים], אבל לענין קטלא [מיתה] לחייב תשלום כופר ליורשי מי שנהרג על ידי שור, איש דבר [שבן] מצוה הוא בכלל, חייב בעל השור לשלם עבורו כופר, אבל אשה — לא.

ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק בדין כופר, הייתי אומר שבזה שווה דין אשה לדין איש — משום דאיכא [שיש] כאן איבוד נשמה ודבר חמור הוא ביותר ולכן חייב לשלם גם עבור אשה. אבל הני תרתי דליכא [אלה השניים, עונשים ודינים, שאין בהם] איבוד נשמה — אימא [אמור] שלא יהיה הדין כן, ואין האשה שווה לאיש, לכן צריכא [צריך] שייאמרו כל שלושת הכתובים.

ב שנינו במשנה: הניזק והמזיק בתשלומין.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: פלגא נזקא [תשלום חצי נזק] שנגבה משור תם שנגח, מהי הגדרתו מבחינה משפטית? רב פפא אמר: הרי זה כשאר תשלום וחיוב ממונא [ממון] הוא, כלומר, שנחשב תשלום פיצוי לניזק עבור הנזק שנגרם לו. ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: תשלום זה קנסא [קנס] הוא, שקנסה התורה את המזיק, ולא מן הדין, ואינו תשלום פיצוי לניזק עבור הנזק.

ומבארים את השיטות: רב פפא שאמר תשלום חצי נזק שמשלם התם חיוב ממונא [ממון] הוא, קסבר [סבור הוא] סתם שוורים לאו [לא] בחזקת שימור קיימן [עומדים], וכל שור נחשב כעומד להזיק, ומשום כך בדין הוא דבעי לשלומי כוליה [שהיה צריך המזיק לשלם את הנזק כולו] שהזיק שורו, ורחמנא [והכתוב] הוא שחס עליה [עליו] שישלם רק מחצית, וזאת משום דאכתי [שעדיין] לא אייעד תוריה [הועד שורו] בבית דין, שלא היתה הוכחה ואזהרה על ידי עדים לכך, אבל בעצם מה שמשלם הוא תשלום שחייב היה לשלם.

ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שאמר שתשלום חצי נזק קנסא [קנס] הוא, קסבר [סבור הוא]: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי [עומדים] ואין להניח בסתם כי שור ילך ויזיק, ובדין הוא שלא לשלם [ישלם] המזיק כלל עבור שור תם שלו שהזיק, שהרי לא היה צריך להביא בחשבון שיזיק השור, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דלנטריה לתוריה [והתורה היא שקנסתו, כדי שישמור את שורו] מכאן ולהבא, ותשלום זה הוא איפוא קנס ולא ממון. ומעתה מנסים להביא ראיות מן המקורות לכל אחת מן השיטות הללו.

תנן [שנינו במשנתנו]: הניזק והמזיק בתשלומין. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי פלגא נזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא] — היינו [הרי זה] מסביר כיצד שייך ניזק בתשלומין, שהרי לשיטה זו מן הדין היה הניזק צריך לקבל את כל הנזק, ואילו בפועל הוא מקבל רק מחצית, ונמצא שגם הניזק משתתף בתשלומין. אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא [לשיטת מי שאומר כי חצי נזק קנס הוא] ומן הדין לא היה צריך המזיק לשלם לניזק כלל, השתא דלאו דידיה שקיל [עכשיו הרי אפילו את מה שאינו שלו מקבל הניזק] וכי אפשר לומר שבתשלומין איתיה [ישנו]?!

ודוחים: דברי המשנה הללו אינם מתייחסים לחצי נזק, לא נצרכא [נצרכה] פיסקה זו במשנה אלא לפחת נבילה מה שפוחת ערכה של נבלת השור שהומת עד זמן התשלום. ונמצא שאף הניזק משתתף בתשלום, שהרי הוא מפסיד פחת זה מממונו.

ומקשים: פחת נבילה, הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראשה של המשנה], ששנינו שם: תשלומי נזק, ודייקו בברייתא: מלמד שהבעלים מטפלין (מתעסקים) בנבילה, ופירוש הדברים שם הוא לפחת נבילה!

ומשיבים: חדא [במקום אחד] מדובר בשור תם, וחדא [ובמקום אחד] מדובר בשור מועד.

וצריכא [ונצרכה] הלכה זו להיאמר פעמיים, ומדוע — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בשור תם בלבד הייתי אומר: דווקא כאן נוהגת הלכה זו משום דאכתי [שעדיין] לא אייעד [הועד] לכן אין המזיק צריך לשלם את פחת הנבילה, אבל בשור מועד אימא [אמור] שלא כך הוא הדין, ויצטרך המזיק לשלמו, על כן השמיע לנו במועד. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק במועד שהבעלים מטפלים בנבילה, הייתי אומר: דווקא כאן משום דקא משלם כוליה [שהוא משלם את הנזק כולו] אין מחייבים אותו לשלם דבר מועט של פחת נבילה, אבל תם שמשלם רק חצי נזק אימא [אמור] שלא כך הוא הדין, ויצטרך לשלם את פחת הנבילה, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר גם במקרה זה.

מכאן לא הוכחנו איפוא לענין המחלוקת, ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו במשנה להלן: מה בין תם למועד? שהתם משלם חצי נזק שהזיק מגופו שגובים את התשלום מגופו של השור המזיק, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה כלומר, מהמעולה שבנכסי המזיק.

ואם איתא [יש] מקום לומר שחצי נזק הוא קנס, ליתני נמי הא [שישנה גם כן חלוקה זו] שתם אינו משלם חצי נזק על פי עצמו שיהא דינו ככל הקנסות שאין החייב בהם משלם על פי הודאתו בלבד, ומועד משלם על פי עצמו ככל המודה בממון שחייב בו!

ומשיבים: אכן, כן הוא באמת הדין, אלא תנא [שנה] ושייר ולא מנה את כל ההבדלים. ושואלים: מאי [מה] עוד שייר שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר?

ומשיבים: שייר חצי כופר, שהתם אינו משלם אפילו חצי כופר אם הרג אדם, והמועד משלם הכל.

תשובה זו דוחים: אי [אם] משום חצי כופר, דבר זה לאו שיורא [לא שיור] הוא, כי יכול אתה לומר: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם משלם חצי כופר, ולשיטה זו הרי זה בכלל האמור שתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ואם כן, אין להוכיח מכאן למחלוקת האמוראים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקור אחר: