לישני [שיתרץ] רבינא תירוץ פשוט יותר: הא [זו] — שיטת ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים, ובכללם בכור, הם ממונו, הא [וזו] שהעמיד רב נחמן דווקא בזמן הזה — כשיטת רבנן [חכמים] היא שאומרים שאינו כן!

ומשיבים: (אמר ליה [לו],) קושיה זו יש לדחות: מתנות כהונה קאמרת [אומר אתה]? הלא בכור ממתנות כהונה הוא, שאני [שונות] הם מתנות כהונה, דכי קא זכו [שכאשר הם, הכהנים, זוכים] — משלחן גבוה קא זכו [הם זוכים], שקדושת הבכור היא קדושה מרחם ואינה תלויה בבעליו והוא קדוש לה' מיד, ולכן אין הבכור נחשב ממונו של הכהן מחיים, אף לדעת ר' יוסי הגלילי. מה שאין כן בקדשים קלים אחרים שמפריש אותם הבעלים מרצונו, וקדושתם חלה מכוחו של המפריש.

א כיון שהוזכרו מקודם דברי ר' יוסי הגלילי בברייתא ביחס לקדשים קלים, דנים בברייתא זו גופא [עצמה]: נאמר בדין אשם גזילות "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון" (ויקרא ה, כא) — לרבות קדשים קלים, שהם ממונו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. שהכופר בכך שממון חבירו נמצא בידו בפקדון, ונשבע על כך ובסופו של דבר נמצא הפקדון בידו — צריך להוסיף חומש ולהביא קרבן אשם, ובכלל זה אף הכופר בפקדון בהמה שהוקדשה לקדשים קלים. בן עזאי אומר: כתוב זה בא לרבות את השלמים. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי מה שאמר אלא בבכור בלבד.

ברייתא זו אינה ברורה כלל, ומבררים אותה: אמר מר [החכם], בן עזאי אומר: לרבות את השלמים. ויש לשאול: דברי בן עזאי אלה למעוטי מאי [למעט את מה] מתוך דברי ר' יוסי הגלילי שקבע כלל זה בכל הקדשים הקלים הם באים?

אילימא [אם תאמר] שבאה למעוטי [למעט] בכור, ולומר שבכור אין דינו כשלמים, ואינו נחשב כממון בעלים למרות שגם הוא קדשים קלים, אולם דבר זה יש לדחות: השתא [עכשיו, הרי] קל וחומר הוא זה: ומה שלמים החמורים שיש בהם קדושה יתירה, שטעונים סמיכה בידיים על ראש הבהמה לפני הקרבתם, ויש להביא עמם נסכים, ויש בהם תנופת (הרמת) חזה ושוק לפני ה' על ידי הכהן והבעלים, ובכל זאת אמרת [אומר אתה] בהם כי ממון בעלים הוא, בכור שאין בו אף אחד מדברים אלה מבעיא [נצרכה] לומר שהוא נחשב כממון בעלים?

אלא אמר ר' יוחנן: בן עזאי בא למעוטי [למעט] בדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין הוא נחשב ממון הבעלים,

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בבכור נאמר "אך בכור... לא תפדה "(במדבר יח, יז), לומר שאי אפשר לפדותו שייעשה כחולין גמורים למכור את בשרו כשאר בשר בשוק, ומכל מקום הוא נמכר תם חי, ובעל מום בין חי ובין שחוט. ובמעשר נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) לומר שאין דרך להוציאו מקדושתו ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום. ומשום כך אין דינו כשאר קדשים קלים, שהרי אין לבעלים כל זכות ממונית בו בחייו, אלא שזוכים באכילתו משולחן גבוה כאשר מקריבים אותו.

רבינא מתני לה אסיפא [היה שונה אותה, את ההערה הזו, על סופה של הברייתא] אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]?

אילימא למעוטי [אם תאמר שבא למעט] שלמים — אין הדבר מסתבר, כי השתא [עכשיו, הרי] כנגד זה יש לטעון בקל וחומר: ומה בכור שהוא קדוש מרחם, מעצם לידתו — בכל זאת ממונו הוא, שלמים שמקדיש אותם מעצמו מבעיא [הוצרכה לומר] שהוא ממונו?

ועל כך אמר ר' יוחנן: אבא יוסי בן דוסתאי בא למעוטי [למעט] מדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין זה נחשב ממון בעלים.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בבכור נאמר "לא תפדה" — והוא נמכר תם חי, ובעל מום חי ושחוט, במעשר בהמה נאמר "לא יגאל" והוא אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

ומקשים: הא [הרי] בבכור בלבד קאמר [אמר] אבא יוסי בן דוסתאי שרק בו יש דין זה, ולפי מה שאמרנו הוא הדין לשלמים! ואומרים: אכן, לפירוש זו קשיא [קשה] הלשון.

ב ושוב חוזרים לפירוש המשנה שלנו, ובאופן אחר. רבא אמר: מאי [מה פירוש] "נכסים שאין בהן מעילה" שנאמרו במשנתנו שאין בהם דין נזיקין — כוונתו נכסים שאין בהן דין מעילה, כלומר, שאין בהם קדושה כלל, ומאי נינהו [ומה הם] נכסים אלה — נכסים של הדיוט, כלומר, נכסי חולין שאינם מוקדשים.

ושואלים: וליתני [ושישנה] במפורש: נכסים של הדיוט, של חולין! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] מדוע בחר בלשון זו.

ג אמר ר' אבא: שלמים שהזיקו — גובה הניזק את התשלום מבשרן ואינו גובה מאימוריהן (החלב ושאר החלקים המוקרבים על המזבח).

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, הלא אימורין לגבוה (לה', כקרבן) סלקי [עולים] וכיצד יכול לגבות מהם?

ומשיבים: לא צריכא [הוצרכה] להיאמר אלא לענין שיהיה גובה התשלומים מבשרן כנגד אימורים, כלומר, אם היה זה שור תם, שגובה תשלום חצי הנזק מגופו של המזיק — אינו יכול לגבות מבשר השור המזיק גם עבור חלק האימורים שבו, כיון שחלק זה שייך לגבוה, ואינו שייך לבעלים.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] נאמרה הלכה זו?

אי אליבא דרבנן [אם כשיטת חכמים] שחלקו על ר' נתן בדין שור שדחף שור אחר לבור, והם סבורים שבעל השור המזיק, אם היה שורו תם — משלם רבע הנזק, ואם היה מועד — משלם מחצית הנזק, ובעל הבור פטור לגמרי. ואין אנו אומרים שישלים את התשלום החסר של בעל השור. אם כן, גם כאן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו גובה מן הבשר עבור מחצית דמי האימורים, שכן הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי [הרי אומרים הם שגם כאשר אי אפשר לקבל את התשלום המלא מזה, אין מקבלים את יתרת התשלום מזה] אף על פי שיש לו חלק באחריות.

ואי אליבא [ואם כשיטת] ר' נתן — הא אמר [הרי הוא אומר סבור]: כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [כאשר אין אפשרות לקבל כל התשלום מזה, מקבל את יתרת התשלום מזה], שבעל הבור משלם את יתרת הנזק לבעל השור הניזק. ואם כן לדעת ר' נתן יצטרך לקבל גם מן הבשר עבור חלק האימורים!

ומשיבים: אין קושיה זו חמורה ואפשר לענות עליה בשני אופנים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שדברי ר' אבא כדעת ר' נתן הם, איבעית אימא [ואם תרצה אמור] שדבריו כדעת רבנן [חכמים] הם; ומפרטים:

איבעית אימא רבנן [אם תרצה אמור כדעת חכמים], והחידוש בדברי ר' אבא הוא שיכול הייתי לומר: הני מילי [דברים אלה] שאין מקבל תשלום מן האחר — נאמרו דווקא בתרי גופי [בשני גופים] שיש שני מקורות לתשלומים, כגון בעל השור המזיק ובעל הבור, אבל בחד גופא [בגוף אחד] כגון בבהמת שלמים שיש בה בשר ואימורים מצי אמר ליה [יכול לומר לו הניזק למזיק]: מכל היכא דבעינן משתלמנא [מכל מקום שאני רוצה אני מקבל תשלום] ואין אתה יכול לומר לי שאני צריך לקחת רק מחלק מסויים. ולכך השמיענו ר' אבא שאינו כן, ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורים.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] גם כדעת ר' נתן: התם [שם] הוא דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל השור הניזק לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה [אני את שורי בבורך מצאתי] הרוג, ויכול היה למות שם גם בלא דחיפת השור, ולכן מאי דלית [מה שאין] לי אפשרות לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום מזה], מבעל השור המזיק, משתלימנא מינך [מקבל אני תשלום ממך].