הכל לשם שמים, כלומר, שדבר זה נבחן ונבדק בידי שמים שאם עושה משום חיבת קירבת משפחה וכיוצא בזה, ואין בו צד של חיבת עריות — מותר.

א משנה לא ילמד אדם רווק שאין לו אשה סופרים, שלא יהא מלמד תינוקות. ולא תלמד אשה סופרים, שלא תהיה מלמדת תינוקות. ר' אלעזר אומר: אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. ר' יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקין בטלית אחת שמא יבואו לידי עבירה במשכב זכור, וחכמים מתירים.

ב גמרא מאי טעמא [מה טעם] שאין מתירים לרווק להיות מלמד תינוקות? אילימא [אם תאמר] משום ינוקי [התינוקות] שהוא חשוד עליהם במשכב זכור — והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמרו לו חכמים לר' יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה! אלא הטעם הוא אחר, רווק לא ילמד — משום אמהתא דינוקי [אמהות של התינוקות] שמגיעות מפעם לפעם לבית הספר ועשוי להכשל בהן. וכן אשה לא תלמד — משום אבהתא דינוקי [אבות התינוקות] שהיא עשויה להתייחד איתם.

ג שנינו במשנה שר' אלעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים בבית המדרש]: האם הכוונה בדעת ר' אלעזר היא דווקא מי שאין לו אשה כלל, או דלמא [שמא] מדובר בש יש לו אשה אך אינה שרויה אצלו? תא שמע [בוא ושמע]: אף מי שיש לו ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים, משמע שכך היא דעת ר' אלעזר.

ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו לו חכמים לר' יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על משכב הבהמה. וזהו הטעם במשנה שחכמים מתירים.

ה משנה כל שעסקיו עם הנשים, שמלאכתו היא בעיקרה לצרכי נשים, לא יתיחד עם הנשים, מפני שהוא רגיל בהן ביותר ויש לחשוש בו יותר לעבירה. ולא ילמד אדם את בנו מלכתחילה אומנות הנשים, כלומר, מלאכה שבה צריך להיות בעסקי נשים משום אותו חשש. ובאותו ענין ר' מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שיצליח בה. שבסופו של דבר אין אומנות שאין בה עניות ועשירות, ויכול אדם להתעשר מכל אומנות שבעולם. מכיון שלא עניות באה מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של האדם.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? ובכל זאת הן מתפרנסין שלא בצער ואינם צריכים לעבוד. והלא לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. ואני האדם נבראתי לשמש את קוני, אינו דין (קל וחומר) שאתפרנס שלא בצער? אלא שהורעתי מעשי בחטאי, וקפחתי [ואיבדתי] את פרנסתי, ולכן צריך האדם לעבוד כדי להתפרנס.

אבא גוריין איש צדיין אומר משום (בשם) אבא גוריא: לא ילמד אדם את בנו מלאכת חמר (מוליך חמורים), גמל (מוליך גמלים), קדר (עושה קדירות), ספן, רועה, וחנוני וטעמו של דבר — שאומנותן אומנות ליסטים, שכל אלה יש במקצועם צד של חוסר יושר וחשש גניבה. ר' יהודה אומר משמו של אבא גוריא: החמרין רובן רשעים, מפני שעסקיהם ברמאות, והגמלין העוברים במדבריות שהם מקום סכנה רובן כשרין, ואילו הספנין הפורשים לים רובן חסידים, שמפני שהם עוברים בים במקום סכנה יתירה מגיעים ליראת שמים. טוב שברופאים לגיהנם, ואף הכשר שבטבחים (שוחטים) הוא שותפו של עמלק.

ר' נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, לפי שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, ששכרן הוא רק בעולם הזה. ועוד, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, שיכול לעסוק בה בכל עת, אלא משמרתו מכל רע וחטא בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר על תלמידי חכמים — "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא), בזקנותו מהו אומר — "עוד ינובון בשיבה" (תהלים צב, טו). וכן הוא אומר באברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). מצינו שעשה (קיים) אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא (לפני) ניתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (שם כו, ה), ללמד שכל המצוות מכל סוג (מצוות, חוקות, תורות), כבר קיימן מעצמו.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שעסקיו עם הנשים — סורו (מנהגו וחברתו) רע וטוב להתרחק ממנוץ כגון הצורפים, והסריקים (סורקי הבגדים), והנקורות (מתקני הריחיים של נשים), והרוכלין שמוכרים תכשיטים ובשמים לנשים, והגרדיים (האורגים), והספרים והכובסים, והגרע (מקיז הדם), והבלן (העובד במרחץ), והבורסקי (המעבד עורות). כל בעלי המקצועות האלה אין מעמידים מהם לא מלך ולא כהן גדול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — לא משום דפסילי [שהם פסולים], שאין פסול בעצם מלאכתם, אלא משום דזיל אומנותיהו [שאומנותם מזולזלת] ואף כשיעלו לגדולה יזלזלו בהם הבריות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה דברים נאמרו בגרע (מקיז הדם): מהלך על צידו בגסות הרוח, ורוחו גסה בגאווה, ונתלה ויושב, שאינו יושב כשאר אדם אלא נשען על משהו מחמת גאווה, ועינו צרה, שהוא קמצן, ועינו רעה, שמקנא באחרים, אוכל הרבה ומוציא רק קימעא (מעט), וחשוד על העריות ועל הגזל ועל שפיכות דמים מתוך מקצועו.

דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. ושואלים: מאי [מה] היא אומנות כזו? אמר רב יהודה: