לאתרויי ביה [להתרות בו] שאסור לו לבוא עליה, שאם יבוא עליה אין המים בודקים אותה.

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו ששנים יכולים להתייחד עם אשה, אלא בעיר שמצויים אנשים, אבל בדרך — עד שיהיו שלשה. ומדוע אין די בשנים — שמא יצטרך אחד מהם להשתין ויפנה הצידה ונמצא שבאותה שעה אחד בלבד מתייחד עם הערוה. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. תרי ואיהו [שנים והוא, הבעל] הא תלתא [הרי שלשה], משמע שבדרך צריכים שלושה. ומשיבים: משם אין ראיה, התם כי היכי דניהוו עליה סהדי [שם יש צורך בשנים נוספים כדי שיהיו עליו עדים], שיעידו אם בא עליה בדרך.

מסופר: רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא [היו הולכים בדרך], הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו [היתה מהלכת אשה אחת לפניהם]. אמר ליה [לו] רב לרב יהודה: דל כרעיך [הרם רגליך] ומהר ללכת מקמי [מפני] גיהנם, שלא נתייחד איתה. אמר ליה [לו] רב יהודה: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר שבכשרים שפיר דמי [מותר הדבר]! אמר ליה [לו]: מי יימר [אמר] שמדובר בכשרים כגון אנא ואת [אני ואתה]! אמר לו רב יהודה: אלא כגון מאי [מה]? אמר לו: כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו, שלמרות פיתויים שהיו להם עמדו בנסיון ולא חטאו, אבל אדם אחר אינו נאמן בכך.

אמר רב: מלקין על ייחוד, שאם התייחד אדם עם אשה מלקין אותו שעבר על איסור יחוד ואולם אין אוסרין אשה על בעלה, או פנויה להינשא לכהן על הייחוד, שאין מניחים שבודאי נבעלה. אמר רב אשי: לא אמרן [אמרנו] דבר זה שמלקים אלא בייחוד עם אשה פנויה, אבל בייחוד של אשת איש — לא. ומדוע? שלא תהא מוציא לעז על בניה שאם ילקוה יחשבו הכל שזנתה וילעיזו על בניה שהם ממזרים. והיא לא נענשה אלא על הייחוד בלבד.

מספרים" מר זוטרא מלקי [היה מלקה] גם את המתייחד עם אשת איש, והיה מכריז מדוע הוא עושה כן. אמר ליה [לו] רב נחמן מפרהטיא לרב אשי: מר נמי לילקי ולכריז [אדוני גם כן שילקה ויכריז]! אמר ליה [לו]: אני חושש לעשות כן, שמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא [יש שישמע בזו ולא ישמע בזו], כלומר, שישמע שהלקו, ולא ישמע את ההכרזה שהלקאה זו היא משום יחוד בלבד.

אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה, לא רק על עובדות בדוקות, אלא גם כאשר יוצא שם רע על אדם שעובר עבירות, שנאמר: "אל בני כי לוא טובה השמעה" (שמואל א ב, כד). מר זוטרא כשהיה מוצא אדם שיצא עליו שם רע, מותיב לה אפסירה על כתפיה [היה שם רסן של חמור על כתפיו] ומקרי ליה [והיה מקריא לו] בשעת המלקות: "אל בני כי לא טובה השמועה

"להודיע לרבים על מה הוא לוקה. אמר רבה: אשה שבעלה בעיר — אין חוששין משום ייחוד עימה, מפני שחוששים הם לעבור עבירה, שאינם יודעים מתי יחזור הבעל. אמר רב יוסף: אם היה פתח פתוח לרשות הרבים — אין חוששין משום ייחוד. מסופר: רב ביבי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יוסף. בתר דכרך ריפתא [אחרי שאכל] בערב אמר להו [להם] רב יוסף לאנשי ביתו: שקולי דרגא מתותי [הוציאו את המדרגות, הסולם, מתחת] ביבי שהיה ישן בעליה, כלומר, שלא יוכל רב ביבי לרדת, משום איסור ייחוד עם אשת רב יוסף. ומקשים: והא [והרי] אמר רבה: אשה שבעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד! ומשיבים: שאני [שונה] רב ביבי דשושבינתיה הואי וגייסא ביה [שאשת רב יוסף ידידתו היתה והיתה רגילה בו], ולכן יש לחשוש יותר.

אמר רב כהנא: כאשר אנשים (גברים) נמצאים מבחוץ, בחדר החיצוני, ונשים מבפנים, בחדר פנימי — אין חוששין משום ייחוד אם נכנס אחד מן האנשים למקום הנשים, לפי שרואים אותו חבריו כשנכנס. אבל אם היו אנשים מבפנים ונשים מבחוץ — חוששין משום ייחוד שמא יאמר שיוצא לצורך אחר ויתייחד עם הנשים.

ומעירים: במתניתא תנא איפכא [בברייתא שנה ההיפך], שאם אנשים מבחוץ ונשים מבפנים חוששים שמא יכנס אחד מהאנשים פנימה בלא שירגישו בו. ואם אנשים מבפנים ונשים מבחוץ — אין חוששים ליחוד. מכיון שדרך הפנימיים החוצה עוברת דרך הנשים ויחשוש שמא יצא אחד האנשים אחריו. אמר אביי: השתא [עכשיו] שאמר רב כהנא הכי [כך] ותנא מתניתא איפכא [ושנויה בברייתא להיפך], אנא נעביד לחומרא [אנו נעשה לחומרה] ונחמיר לחשוש בשני המקרים.

אביי דייר גולפי [היה מסדר שורות של קנקנים] בין גברים לנשים שלא יוכלו לעבור ממקום למקום בלי להשמיע רעש. רבא דייר קנה [היה מסדר שורות קנים] שלא יוכלו לעבור. אמר אבין: סקבא דשתא ריגלא [הפצע, מקום התורפה של השנה הוא הרגל] משום שאז זמן שמחה, וגברים ונשים נפגשים ובאים לידי עבירה.

א מסופר: הנך שבוייתא דאתאי [אותן שבוי ות שהובאו] לנהרדעא ונפדו שם. אסקינהו לבי [העלות אותן לבית] רב עמרם חסידא [החסיד], אשקולו דרגא מקמייהו [הורידו את המדרגות מפניהן] שלא יוכלו גברים לעלות אליהן. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו [כאשר עברה אחת מהן] ליד העליה נפל, נעשה נהורא באיפומא [אור בארובה] משום שהיתה יפה ביותר. מתוך שחשק בה, שקליה [לקח] רב עמרם לדרגא [את הסולם] דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה [שלא היו יכולים יחד עשרה אנשים להרים אותו והרים אותו לבדו], סליק ואזיל [והיה עולה והולך].

כי מטא לפלגא דרגא [כאשר הגיע לחצי הסולם] איפשח [התחזק], רמא קלא [הרים את קולו] וצעק: נורא בי [אש, דליקה בוערת בבית] עמרם! כיון ששמעו שיש שריפה אתו רבנן [באו חכמים] וראו אותו עומד כך, אמרו ליה [לו]: כסיפתינן [ביישת אותנו] שהכל רואים מה רצית לעשות. אמר להו [להם]: מוטב תיכספו בי [תתביישו בבית] עמרם בעלמא הדין [בעולם הזה] ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי [תתביישו ממנו בעולם הבא]. אשבעיה דינפק מיניה [השביע את יצרו הרע שייצא ממנו], נפק מיניה כי עמודא דנורא [יצא ממנו דבר כעמוד אש]. אמר ליה [לו] ליצר הרע: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך [ראה, שאתה אש ואני בשר, ואני עדיף ממך] שהתגברתי עליך.

מסופר: כי ר' מאיר הוה [היה] מתלוצץ בעוברי עבירה, שהיה אומר שאדם יכול בקלות להזהר מעבירה. יומא חד אידמי ליה [יום אחד נדמה לו] השטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא [כאשה העומדת בצד האחר של הנהר], לא הוה מברא [היתה מעבורת] לעבור את הנהר — נקט מצרא וקא עבר [תפס בסולם החבלים ועבר] את הנהר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה [כאשר הגיע לחצי החבל עזבו היצר] ואמר השטן והיצר לר' מאיר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא [אם לא שמכריזים ברקיע] "הזהרו בר' מאיר ותורתו" שויתיה לדמך תרתי מעי [הייתי עושה את דמיך כשתי מעות], כדבר חסר ערך, שהיית נופל ממדרגתך לגמרי.

ומסופר עוד: ר' עקיבא הוה [היה] מתלוצץ בעוברי עבירה. יומא חד אידמי ליה [יום אחד נדמה לו] השטן כאיתתא בריש דיקלא [כאשה בראש הדקל]. נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל [תפס בדקל והיה עולה והולך]. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה [כאשר הגיע לחצי הדקל עזבו היצר], ואמר לו: אי לאו דמכרזי ברקיעא [אם לא שמכריזים ברקיע] "הזהרו בר' עקיבא ותורתו" שויתיה לדמך תרתי מעי [הייתי עושה את דמיך כשתי מעות].

ועוד: החכם פלימו הוה [היה] רגיל למימר [לומר] כל יומא [יום]: גירא בעיניה [חץ בעיניו] של השטן, שהיה צוחק מפיתויי היצר. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה [יום אחד ערב יום הכיפורים היה]. אידמי ליה כעניא [נדמה לו השטן כעני]. אתא קרא אבבא [הלך ודפק בדלת] כמבקש נדבה, אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם] לאכול. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי [יום כמו היום, הכל נמצאים בפנים ואוכלים ואני אעמוד בחוץ] ואוכל? עייליה וקריבו ליה ריפתא [הכניס אותו והביאו לו לחם]. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי [יום כמו זה הכל יושבים ליד השלחן ואני יושב לבדי]? אתיוהו אותבוהו אתכא [הביאו אותו והושיבו אותו ליד השלחן]. הוה יתיב [היה יושב] מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס [מלא את עצמו בשחין ומוגלה עליו והיה עושה בו, בשלחן, דברים מאוסים]. אמר ליה [לו] פלימו לעני: