כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, שאדם שמותר לכהן לשאת את בתו מותר לו לשאת גם את אלמנתו, כלומר, שלא נפסלה לכהונה בביאתו. וכל שאי (אין) אתה נושא בתו — אי אתה נושא אלמנתו.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל בהלכה בין התנא קמא [הראשון במשנה] ובין ר' יוסי, שלכאורה יוצא מדבריהם אותו דבר? אמר ר' יוחנן: בענין מצרי שני איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שחולקים הם בדינה של ישראלית שנבעלה לגר מצרי בדור שני. ושניהם לא למדוה את ההלכה שלהם אלא מדין כהן גדול באלמנה, אבל למדים הם באופנים שונים. כיצד?

שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שביאתו עליה באה בעבירה ופוסל בה (אותה) מלהינשא לכהונה — אף כל שביאתו בעבירה, כגון מצרי שני שבא על ישראלית — פוסל. ואילו

ר' יוסי סבר [סבור] שהלימוד הוא : כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול (שהרי הוא חלל) וכן פוסל אותה בביאתו — אף כל שזרעו פסול — פוסל. לאפוקי [להוציא] מצרי שני שאין זרעו פסול, שאמר קרא [הכתוב] "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), ולכן גם אינו פוסל את האשה בביאתו.

שנינו באותה מחלוקת שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, וכל שאי אתה נושא את בתו — אי אתה נושא אלמנתו. ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל בהלכה בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה אומרים הם אותו דבר? אמר עולא: לענין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת ר' יוסי גר עמוני ומואבי פוסל בביאתו את אשתו מן הכהונה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו פוסל. ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה.

שר' יוסי סבר: כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול — ופוסל, אף כל שזרעו פסול אף הוא פוסל את האשה בביאתו וכך דינו של גר עמוני ומואבי.

ורבן שמעון בן גמליאל סבור: ככהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול בין בנים ובין בנות — פוסל את האשה בביאתו, אף כל דבר שנלמד מאלמנה לכהן גדול זה דינם שכל זרעו פסול שאפילו נקבות שבזרעו יהיו פסולות, לאפוקי [להוציא] גר עמוני ומואבי שנקבות שנולדו להם הוו [היו] כשרות לבא בקהל. שאמר מר [החכם]: עמוני נאסר לבוא בקהל ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

אמר רב חסדא: הכל מודים באלמנת עיסה (אלמנה שיש ספק אם בעלה היה חלל) שפסולה לכהונה. ומסבירים: מאן מיקל בהני תנאי [מיהו המקל ביותר בין התנאים הללו] — רבן שמעון בן גמליאל, וקאמר [והוא אומר]: כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, וכל שאי אתה נושא בתו — אי אתה נושא אלמנתו. למעוטי מאי [למעט את מה] בא? למעוטי [למעט] אלמנת עיסה שפסולה לכהונה, שכן בתו של ספק חלל ודאי אסורה לכהן.

ומעירים: ודברי רב חסדא באו לאפוקי מדהני תנאי [להוציא למעט מדברי תנאים אלה] דתנן [שכן שנינו במשנה]: העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה. מאי טעמא [מה טעם] ההיתר — הוי [הרי הוא] בסך הכל ספק ספיקא, כלומר, ספק הבא מתוך ספק, שספק אם בעלה היה הפסול, ואף אם כן היה, הרי הוא רק ספק פסול, וספק ספיקא דינו לקולא [להקל].

א שנינו במשנה שר' אלעזר אומר שודאן בודאן מותר כגון ממזר בממזרת, אבל ספקן (כגון שתוקי) בודאן — אסור. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כשיטת ר' אליעזר. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה ההלכה לפני] שמואל אמר לי: הלל הזקן היה שונה את משנתנו: עשרה יוחסים עלו מבבל, וכולם (כל הפסולים) מותרים לבא זה בזה, ואת אמרת [ואתה אומר] הלכה כר' אליעזר?!

ומעירים: ורמי דרב אדרב [ויש להשליך, להראות סתירה מדברי רב על דברי רב], ורמי דשמואל אדשמואל [ולהשליך מדברי שמואל על דברי שמואל] דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר: ארוסה שעיברה, שהרתה בזמן האירוסין, ואין ברור ממי התעברה אם מן הארוס או מאחר, רב אמר שהולד ממזר, שיש להניח שנתעברה מאדם אחר, והולד הוא ממזר מאשת איש. ושמואל אמר שהולד שתוקי ואין ראיה שממזר הוא, שמא מן הארוס התעברה.

והסבר שיטותיהם, רב אמר: הולד ממזר ומותר בממזרת, ושמואל אמר: הולד שתוקי ואסור בממזרת. נמצא ששמואל אוסר ספק (שתוקי) בודאי (ממזר), ואילו רב מתירו בממזרת! ומתרצים: איפוך [הפוך] את הדעות במחלוקת זו, ואמור שרב אמר: הולד שתוקי ולכן אסור בממזרת, ושמואל אמר: הולד ממזר ומותר בממזרת.

ושואלים: אם כן תרתי [שתי] למה לי? למה השמיעו שתי פעמים אותה מחלוקת שבין רב ושמואל? ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר; דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו] שבמשנה שמדובר שם בפנויה שוולדה שתוקי, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רב משום שרוב כשרים אצלה, שרק מיעוט הוא של איסורי עריות ופסולים. אבל התם [שם] בענין ארוסה שעיברה שרוב פסולים אצלה, שהרי היא אסורה לכל העולם באיסור אשת איש, אימא מודי [אמור שמודה] לשמואל שהולד ממזר גמור.

ולהיפך, ואי איתמר בהך [ואם היה נאמר רק בזו], בארוסה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] רב שהוא שתוקי — משום דאיכא למיתלה [שיש מקום לתלות אותה] על כל פנים בארוס שבא עליה ואין הולד ממזר ודאי, אבל בהא אימא מודי [בזו, בפנויה, אמור שמודה] לשמואל שהולד ודאי ממזר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את השיטות, ומאי [ומה] פירוש ממזר דקאמר [שאומר] רב, לאו [לא] שיהא מותר בממזרת, אלא רק שאסור בבת ישראל. ושמואל שאמר שהולד שתוקי, מה כוונתו — שאסור בבת ישראל. ומקשים: אי הכי היינו [אם כן, זוהי] שיטתו של רב! אלא כך יש לפרש: מאי [מה פירוש] שתוקי בדברי שמואל — שמשתקין אותו מדין כהונה, שגם אם היה הארוס כהן, מכל מקום אין הולד הזה נחשב לכהן.

ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר ואין צורך לאומרו השתא [עכשיו, הרי] מדין ישראל משתקינן ליה [משתקים אנו אותו] ואין מניחים לו לבוא בקהל, מדין כהונה מיבעי [נצרכה] לומר?! אלא יש לומר: מאי [מה פירוש] שתוקי — שמשתקין אותו מנכסי אביו שאינו יורשו. ותוהים: אף זה פשיטא [פשוט הדבר] מי ידעינן אבוה מנו [האם יודעים אנו אביו מיהו]? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שתפס בן זה מרכושו של הארוס, וטוען שהוא בנו של ארוס זה, ועל כך אמר שמואל שבכל זאת מוציאים את הנכסים מידו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] שתוקי שאמר שמואל — בדוקי, כלומר, שבודקים את אמו, ואם היא אומרת "לכשר נבעלתי" — נאמנת. ושואלים: כמאן [כדעת מי היא] איפוא הל כה זו — כרבן גמליאל? ואולם האמר [הרי אמר] זאת כבר שמואל חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [ששנינו במשנה]: אשה פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? אמרה להם: מאיש פלוני שנבעלתי לו, וכהן הוא, כלומר, כשר — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת. ר' יהושע אומר: אינה נאמנת. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל. משמע שפסק שמואל כבר במפורש כדבריו ומדוע חזר ואמר דבר זה שנית?

ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר, דאי מהתם הוה אמינא [שאם משם במשנה ביחס למעוברת בלבד, הייתי אומר]: התם [שם] רוב כשירים אצלה שהרי פנויה היא, ורוב האנשים שיכולים לבוא עליה הם כשרים, אבל הכא [כאן] בארוסה שעיברה שרוב פסולים אצלה, שהרי נאסרה לכל העולם באיסור אשת איש, אימא [אמור] שלא תהיה נאמנת לומר שנבעלה לכשר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

ב תניא [שנויה ברייתא], וכן ר' אלעזר אומר: כותי (שומרוני) לא ישא כותית. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב יוסף: עשאוהו, דנו אותו חכמים, כגר לאחר עשרה דורות. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : גר עד עשרה דורות של גרים — מותר בממזרת, מכאן ואילך — אסור בממזרת, משום שאין זוכרים כבר שאין מוצאו מישראל, וכן הכותים נטמעו בישראל ואין מכירים אותם.

ויש אומרים שהוא מותר בממזרת עד שישתקע שם עבודה זרה ממנו, שכל זמן שזוכרים שהוא מצאצאי גויים מותר עדיין.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדבר לגר? התם [שם] הוא גר ישן, כלומר, הגרות ישנה היא וממזרת חדשה, כלומר, ידועה לנו, ועל כן אמרי [אומרים] אנשים כשיראו שהוא נושא ממזרת: בר [בן] ישראל הוא דקא נסיב [שנשא] ממזרת. אבל הכא אידי ואידי כי הדדי נינהו [כאן זה וזה, הכותים, שווים הם] ואין לחשוש, שאם הוא נידון כישראל, גם היא כן. אלא יש לדחות הסבר זה ולהסביר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' אלעזר סבר [סבור] לה בענין זה כר' ישמעאל