מטהר שבטים, כלומר, מברר את יחוסם — את שבטו של לוי מטהר תחילה, שנאמר: "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).

אמר ר' יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים, שגורם שממזרים עשירים נטמעים בישראל מתוך שאחרים מתחתנים בהם למרות פגם יחוסם, ולעתיד לבא אין הקדוש ברוך הוא מוציאם מכלל ישראל, שנאמר: "וישב מצרף ומטהר כסף", שהכסף מטהר אותם. מאי [מה פירוש] אם כן המשך הפסוק "מגישי מנחה בצדקה"? — אמר ר' יצחק: צדקה היא שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שקבע כלל: משפחה שנטמעה — נטמעה, שאף על פי שהיה בה פסול — אין מוציאים אותה מכלל אותו שבט שנטמעה בו.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הארצות הן עיסה (תערובת וספק) מבחינת יוחסין בהשוואה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה היא לבבל. מסופר: בימי רבי בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל שתיחשב ארץ ישראל מעולה יותר בייחוסה ושיבדקו בארץ ישראל בייחוסן של משפחות מבבל. אמר להן למציעים: קוצים אתם משימים לי בין עיני? רוצים אתם להעליב אותי? שהרי רבי היה מבני בניו של הלל שהיה בבלי. רצונכם, יטפל (יתחבר, ישב) עמכם ר' חנינא בר חמא והוא יסביר לכם.

נטפל עמהם ר' חנינא בר חמא, אמ ר להם: כך מקובלני (מקובל אני במסורת) מר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום (בשם) אביו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל.

ובאותו ענין מסופר עוד: בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל. אמר להם לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש טלוני בעריסה (מעין אלונקה) ורוצו, כדי שלא יבואו לעורר מחלוקת עלי בדברים שאומר. כי עייל [כאשר נכנס] לבית המדרש אמר להם לבני הישיבה: אין שחיטה לעוף מן התורה, שמדין תורה אין חובת שחיטה בעופות.

אדיתבי וקמעייני [עד שישבו ועיינו] בה, בהלכה חדשה זו, אמר להו [להם] הלכה אחרת: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל. נטלוהו עבדיו בעריסה ורצו. רצו אחריו בני הישיבה ולא הגיעוהו (השיגוהו). מכל מקום ישבו ובדקו במשפחות כדי לברר אם באמת יש בארץ ישראל פגמי יוחסין עד שהגיעו לבדוק במשפחות שסכנה היתה לערער על יחוסן, מחמת תקיפותן, ופירשו מן הדבר.

אמר ר' יוחנן בלשון שבועה: היכלא [היכל] (בבית המקדש), בידינו היא, וידוע הוא איזו היא המשפחה הפסולה, אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, ולכן אינו מגלה את שמה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כר' יצחק, שאמר ר' יצחק: משפחה שנטמעה — נטמעה ושוב אינה יוצאת מכלל כשרות.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זה, שמשפחה שנטמעה — נטמעה. ששנינו: משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן וריחקה אדם אחד שכינויו בן ציון, בזרוע (בכוח), למרות שלא היה בה פגם יוחסין. עוד אחרת היתה וקירבה בן ציון בזרוע. ומוסיפה הברייתא: כגון אלו, שהן משפחות ידועות — אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב משפחות. ומעירים: כגון אלו דידעין [שאנו יודעים] מי הן, אבל משפחה שנטמעה ואין יודעים עוד מה היה פגמה — נטמעה כבר, ואפילו אליהו לא יגלה אותה.

תאנא [שנה החכם]: עוד משפחה אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה לכל. אבל חכמים מוסרים אותו את שם המשפחה הזה לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע (שבע שנים), ואמרי לה [ויש אומרים] פעמים בשבוע, כדי שלא יתחתנו בהם. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כדעת מי שאומר] פעם אחת בשבוע. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: מי שאומר "הריני נזיר אם לא אגלה משפחות פסולות שיש בישראל "— יהיה נזיר, ולא יגלה משפחות ומכאן למדים שיש לצמצם גילוי זה ככל האפשר.

ב מתוך שהוזכר דין זה שיש דברים שמוסרים חכמים בצינעה ולעתים רחוקות, מביאים הלכה דומה. אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: דרך הגייתו הנכונה של שם ה' בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה [ויש אומרים] פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כדעת מי שאומר] פעם אחת בשבוע, דכתיב [שנאמר] "זה שמי לעלם" (שמות ג, טו), "לעלם" כתיב [כתוב] לרמז שהשם צריך להיות נעלם. מסופר: רבא סבר למידרשיה בפירקא [חשב לדרוש ולבאר את דרך קריאת השם בדרשה שדרש בציבור]. אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד]: "לעלם" כתיב [כתוב], ללמד שצריך להעלים אותו.

ר' אבינא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] מצד אחר "זה שמי", משמע שהשם הכתוב הוא שמו של ה', וכתיב [ונאמר] "וזה זכרי" (שם), שאין זה שמו ממש אלא דרך לזכרו. ויש לפרש כך, אמר הקדוש ברוך הוא: לא כדרך שאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י (וא"ו ה"י) ונקרא באל"ף דל"ת (שם אדנות).

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, שם הקדוש ברוך הוא בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים שהיו משתמשים בו שלא בכבוד הראוי — היו מוסרים אותו רק לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו אומרים את השם הזה בזמן ברכת כהנים, אבל היו מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים כאשר היו שרים, שלא יוודע לרבים. תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' טרפון שהוא עצמו היה כהן: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים.

אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד לפחות בחצי ימיו, ודווקא למי שאינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד (מתעקש) על מדותיו, שמוכן לוותר, שאם לא כן יש לחשוש שמא מתוך כעס או שיכרות ישתמש בשם ויגלה אותו. וכל היודעו את השם הזה, והזהיר בו והמשמרו בטהרה — אהוב למעלה, ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא.

ג ושוב חוזרים לענין היוחסין. אמר שמואל משמיה דסבא [משמו של זקן] אחד: בבל בחזקת כשרה עומדת. כלומר, משפחה מבבל חזקה שכשרה היא עד שיודע לך במה נפסלה. משפחה שבשאר ארצות — בחזקת פסול הן עומדות, עד שיודע לך במה נכשרה. ובארץ ישראל מי שמוחזק לפסול — פסול, מוחזק לכשר — כשר.

על דין אחרון זה תוהים: הא גופא קשיא [הרי זו עצמה קשה]: אמרת מצד אחר שמי שמוחזק לפסול — פסול, ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי בסתם] שאין לו חזקה מבוררת — כשר הוא. והדר תני [וחזר ושנה]: מוחזק לכשר — כשר. ונדייק: הא סתמא [הרי בסתם] — פסול! אמר רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: לא קשיא [אין זה קשה]