אפילו נדה נמי [גם כן] אם קידש אותה לא יתפסו בה קידושין ויהא הולד ממזר, שהרי גם נדה מנויה בין העריות באותה פרשה, אלמה [מדוע] אמר אביי: הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה, אשתו שסטתה תחתיו ונאסרה עליו, שאין הולד ממזר? אמר חזקיה: בענין נדה יש לימוד מיוחד, אמר קרא [המקרא] "ותהי נדתה עליו" (ויקרא טו, כד), לומר: אפילו בשעת נדתה — תהא בה הויה ("תהי") של קידושין.

ומקשים: מכדי איכא לאקושה [הרי יש מקום, אפשר להקיש אותם] את כל שאר העריות לנדה, ואיכא לאקושה [ויש מקום להקיש אותם] לאחות אשה, מאי חזית דמקשת להו [מה ראית שאתה מקיש אותן] לאחות אשה? אקשה [הקש אותם] לנדה! ומשיבים: כשיש אפשרות להקיש לדבר שמסקנתו לקולא [להקל] ולהקיש לדבר שיש בו חומרא [להחמיר] — לחומרא מקשינן [להחמיר אנו מקישים].

רב אחא בר יעקב אמר מקור אחר שאין קידושין תופסים בעריות: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בקל וחומר מיבמה: ומה יבמה לפני שקיבלה חליצה מהיבם, שהיא באיסור לאו שאין בו אלא מלקות לא תפסי [תופסים] בה קידושין, חייבי מיתות וחייבי כריתות לא כל שכן. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמכאן אתה למד, שאר חייבי לאוין נמי [גם כן] נלמד בבנין אב שאין קידושין תופסים בהם!

אמר רב פפא: חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא, טו), והלשון תמוהה, וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום, שאמר סתם "אהובה" ו"שנואה", ולא פירש אהובה או שנואה על בעלה? אלא: "אהובה" בלשון כללית זו כוונתו אהובה בנישואיה, שהיו נישואיה כשרים, ושנואה כוונתו שנואה בנישואיה שהיה איסור של חייבי לאוין בנישואין הללו. וקאמר רחמנא [ואומרת התורה]: "כי תהיין", כלומר, — יש בהן הויה של קידושין למרות האיסור.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, "כי תהיין" במאי מוקים [במה הוא מעמיד]? ומשיבים: באלמנה לכהן גדול, וכדברי ר' סימאי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' סימאי אומר: מן הכל, כלומר, הנולד מכל איסורי לאוין, היה ר' עקיבא עושה ממזר, חוץ מהנולד מנישואי אלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה בו תורה "ולא יחלל" (ויקרא כא, טו), ללמד: חילולים הוא עושה, שבניו מנישואין אלה נקראים חללים ואין הוא עושה ממזרות.

ושואלים: ולדעת ר' ישבב שאמר: בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל, כלומר, שיש איזשהו איסור על ביאתו ואפילו איסור של אלמנה לכהן גדול, הולד הנולד לו ממזר. הניחא [זה נוח] לר' ישבב אי לאפוקי [אם להוציא] מדברי ר' סימאי קאתי [בא] — שפיר [יפה], כלומר, שהוא מבין שר' עקיבא סבור שגם מן הלאו של אלמנה לכהן גדול הולד הוא ממזר, אבל מחייבי עשה — אין הולד ממזר ויש להעמיד איפה את הפסוק ("האחת שנואה") בחייבי עשה.

אלא אי טעמא דנפשיה קאמר [אם טעם, שיטה, משל עצמו הוא, ר' ישבב, אומר] וצריך להבין את דבריו בדרך כללית, ולכן אפילו חייבי עשה בכלל זה, שלשיטתו ר' עקיבא אומר שהולד מהם ממזר, אם כן במאי מוקים לה [במה הוא מעמיד אותה] את ה"שנואה" שבכתוב?

ומשיבים: באשה בעולה לכהן גדול, שאסורה עליו משום שיש מצות עשה על הכהן הגדול לשאת רק בתולה. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה]? שאם הוא סבור שכל חייבי עשה הולד מהם ממזר — הרי גם בנישואי בעולה לכהן גדול יש איסור עשה! ומשיבים: משום דהוי ליה [שהרי הוא] עשה שאין שוה בכל, שמצות עשה זו קלה יותר שכן היא חלה רק על הכהן הגדול, ולא על אדם אחר ומצוה שאינה שווה בכל ישראל קלה יותר.

ושואלים: ורבנן [ולדעת חכמים] החולקים על ר' עקיבא אדמוקי לה [עד שמעמידים אותה] את דברי התורה "כי תהיינה... והאחת שנואה" בחייבי לאוין, נוקמא [נעמיד אותה] בחייבי עשה שדווקא בהן קידושין חלים!

ואומרים: הני [אותם] חייבי עשה במאי נינהו [במה הם], באיזו מצות עשה מדובר? אי אם תאמר ששתיהן, שתי הנשים הן גיורות מצריות, אם כן שתיהן שנואות, שהרי יש איסור בנישואיהן, אי [אם] אחת מצרית ואחת ישראלית — אי אפשר לומר זאת כי "שתי נשים" מעם אחד בעינן [צריכים אנו], שהרי משווה התורה את שתי הנשים. אי [אם] בעולה לכהן גדול היא השנואה, יש לשאול: מי כתיב [האם נאמר] "תהיין לכהן"? הלא נאמר באופן כללי "תהיינה לאיש"! ואם כן אין מקום להעמיד את הכתוב הזה בחיובי עשה.

ושואלים: אם כן, ור' עקיבא הלא לשיטתו שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, יש להסביר את הפסוק הזה דווקא בבעולה לכהן גדול או במצרית שהן חייבי עשה! ומשיבים: לדעתו בעל כורחיך שבקיה לקרא דהוי דחיק ומוקי אנפשיה [הנח למקרא שהוא, המקרא, דוחק ומעמיד את עצמו], כלומר שמתוך כל שיטותיו שאין קידושין תופסים במקום איסור, אין לנו דרך אלא להעמיד את המקרא ("כי תהיינה") בצורה זו.

א שנינו במשנה שכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין — הולד הולך אחריה. והן שפחה וגויה. ושואלים: שפחה כנענית מנלן [מניין לנו] שאין קידושין תופסים בה? אמר רב הונא: אמר קרא [הכתוב] שאמר אברהם לעבדיו: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), לרמז שקרא לעבדיו עם הדומה לחמור, ומכאן אנו למדים שכשם שאין קידושין תופסים בבהמה כך אין קידושין תופסים בשפחה. ואומרים: אשכחן [מצאנו] איפוא שלא תפסי [תופסים] בה, בשפחה, קדושי [קידושין], ואולם זה