המקדיש שדהו בשעת היובל, כלומר, באותם הזמנים שדין היובל נוהג בהם, כשבא לפדותו מן ההקדש נותן בפדיון שטח של זרע חומר (כור) שעורים חמשים שקל כסף. היו בשדה נקעים (שקעים, מקומות עמוקים) עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים — אין נמדדין עמה כאשר משערים את גובה דמי הפדיון. פחות מכאן — נמדדין עמה.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, בבעיה זו: נהי דבהדי ארעא [אם אמנם שיחד עם השדה] לא קדשו, שהרי הם נבדלים ממנה על ידי מרחק של עשרה טפחים לגובה או לעומק, אבל נקדשו באפי נפשייהו [שיתקדשו הנקעים והסלעים בפני עצמם] וכשיצטרפו לבית כור יפדם בחמישים שקל! וכי תימא כמה דלא הוי [ואם תאמר כל עוד אין] השטח בית כור ביחד לא חשיב [אינו נחשב], ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: נאמר ביטוי מיותר בענין מקדיש שדהו

"שדה אחוזתו" (ויקרא כז, טז), ומה תלמוד לומר? — לפי שנאמר "זרע חמר שערים בחמשים", אין לי אלא שהקדיש בענין הזה, כלומר, רק שטח של זרע חומר שעורים, מנין לרבות שטח קטן יותר, וכגון בית זריעת לתך (חצי כור) וחצי לתך, בית סאה, תרקב (חצי סאה), וחצי תרקב, ואפילו בית רובע הקב מנין שיש בו דין קדושה ופדיון לפי הערך הקבוע בתורה? — תלמוד לומר "שדה", מכל מקום! אם כן חוזרת הקושיה שאותם נקעים וסלעים ימדדו בפני עצמן!

אמר מר עוקבא בר חמא: הכא [כאן] בנקעים מלאים מים עסקינן [עוסקים אנו] משום דלאו בני זריעה נינהו [שאינם ראויים לזריעה] ואינם בכלל "שדה". ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מלשון המשנה לפרש כך, דקתני דומיא [ששנה נקעים בדומה] לסלעים גבוהים, שאף הם אינם ראוים לזריעה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאינם ראויים לזריעה אפילו פחות מיכן מעשרה טפחים בעומק ובגובה נמי [גם כן] לא ייחשבו עם הקרקע! ומשיבים: אם אינם נבדלים כל כך מן השדה הנהו נאגני דארעא מיקרו [אלה, הנקעים הפחותים מעשרה טפחים, סדקי הארץ הם נקראים], וכן הסלעים שדרא דארעא מקרו [שדרת הארץ נקראים], והם חלק משדה רגיל שיש בו קצת בורות וגבשושיות.

לגבי מכר תנן [שנינו במשנה]: האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים — אין נמדדים עמה. פחות מכאן — נמדדים עמה. ואמר מר עוקבא בר חמא: אף על פי שאין מלאים מים בכל זאת אין נמדדים.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין הדינים? אמר רב פפא: גבי מכר שדהו הטעם הוא לפי שאין אדם רוצה שיתן את מעותיו בשדה אחת, ויראה לו כשנים וכשלשה מקומות, ולכן אינם נמדדים עימו.

והשאלה היא הכא מאי [כאן לענין קידושין מה הדין] במקומות כאלה לענין מדידת גודל השדה, האם להקדש מדמינן לה [מדמים אנו אותה] ומצטרפים, או למכר מדמינן לה [מדמים אותה] ואינם מצטרפים? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי להקדש מדמינן לה [מדמים אנו אותה], דאמר [שיכול לומר] לה הבעל: אנא טרחנא וזרענא ומייתינא [אני אטרח ואזרע ואביא] גם מן המקומות הנמוכים, שאף שיש לי קצת יותר טירחה — מכל מקום יש כאן שטח של בית כור.

א משנה ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כפול ואין מפורש בו גם מה יהיה אם יתקיים התנאי ומה יהא אם יתבטל כתנאי שעשה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן כשרצו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי — אינו תנאי ואין מתחשבים בו כלל. שנאמר, "ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה... ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה" (במדבר לב, כט), וכתיב [ונאמר] אחרי כן גם "ואם לא יעברו חלוצים איתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען

"(שם, ל). ר' חנינא בן גמליאל אומר: אי אפשר ללמוד משם לכל מקום שכן במקרה של ביטול התנאי על ידי בני גד ובני ראובן צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן, אם לא היה נאמר מקרא זה, יש במשמע שאם לא יעברו חלוצים אפילו בארץ כנען לא ינחלו ואיבדו כל זכויותיהם לנחול בכל מקום, ולכן היה צריך לומר שבכל זאת לא תיבטל זכותם בארץ. ואין כאן איפוא שני צדדים של אותו תנאי, אלא השלמה וביאור של התנאי.

ב גמרא ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' חנינא בן גמליאל לר' מאיר, ולכאורה פרך את דברי ר' מאיר לגמרי ומה תשובה יש לו על כך? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' מאיר: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי לאו [לא] ללמדנו שצריך תנאי כפול הוא דאתא [שבא], לכתוב [שיכתוב] אם כן רק "ואם לא יעברו חלוצים איתכם ונאחזו בתככם", ומכאן כבר משמע שיש להם נחלה בארץ, מה שנאמר הלאה "ב ארץ כנען"