אמר ר' אלעזר: הא [דבר זה] הוא שלא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, דתניא [ששנוייה ברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה (לאדם מסויים) והצניעו, ובא אחר והוציאו לאותו חפץ שהוצנע נתחייב זה המוציא במחשבה של זה המצניע, שמאחר שלגבי אדם מסויים יש בדבר חשיבות, נחשב הוא כמו כן לכל אדם. ואילו למשנתנו רק המצניע עצמו הוא שמתחייב על הוצאת החפץ.

א משנה ומעתה לפירוט שיעורי דברים שכרגיל נחשבים הם בעיני בני אדם, ומצניעים כמותם: המוציא תבן הרי זה מתחייב אם הוציא בשיעור כמלא פי פרה. עצה שהיא מאכל גס יותר יש בו צורך בשיעור גדול יותר וכדי להתחייב על הוצאתו צריך הוא להוציא שיעור כמלא פי גמל, שכן פרה כרגיל אינה אוכלת מאכל זה. עמיר, שהוא קש דק — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי הקטן יותר מפי טלה. עלי שום ועלי בצלים, אם היו לחים וראויים למאכל אדם, שיעורם כשיעור סתם מאכלי אדם והוא כגרוגרת. ויבשים שיעורם כמלא פי גדי, וכל אלה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור בו יתחייב המוציא מפני שלא שוו זה לזה בשיעוריהן.

ג גמרא מתחילה שואלים: מאי [מהו] עצה זו ששנינו במשנה? אמר רב יהודה: הוא תבן של מיני קטנית. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהתעוררה השאלה: המוציא תבן בשיעור כמלא פי פרה, אלא שנתן את התבן הזה לגמל, ולגבי הגמל הלוא אין זה כשיעור הראוי לאכילתו. והבעיה: האם יש לחייבו על פי השיעור שהוא מוציא, או על פי המטרה שלשמה הוא מוציא. ונחלקו בכך, ר' יוחנן אמר: חייב, ור' שמעון בן לקיש אמר: פטור. באורתא [בערב] אמר ר' יוחנן הכי [כך], ואילו לצפרא הדר ביה [בבוקר חזר בו] והודה לריש לקיש. אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא לא חזי [יפה עשה שחזר בו, שכן אינו ראוי] לגמל! שבהוצאה לצורך גמל בפחות משיעור פי הגמל אין חיוב. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אדרבא, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי [להיפך, כמו שמתחילה מסתבר לומר שיהא חייב, שהרי ראוי] לפרה, שהרי הוציא שיעור חשוב הראוי להשתמש בו, ומתחייב משום הוצאתו אף שאינו מספיק לגמל.

אלא כי אתא [כאשר בא] רבין לאחר זמן מארץ ישראל לבבל אמר ומסר גירסה מתוקנת של המחלוקת, שבדין המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחייב, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה של המוציא עצה שכרגיל אינו מאכל פרה בשיעור כמלא פי פרה לצורך אכילת פרה. וכאן השאלה קשה יותר, ברור שאם יוציא כשיעור זה עבור גמל, או בסתם — יהא פטור. ואולם, כיון שהועיד את המאכל לפרה, ועבור הפרה שיעור זה מספיק שמא יש בכך משום הוצאה.

ואיפכא איתמר [וההיפך נאמר] בדברי ר' יוחנן וריש לקיש להקל ולהחמיר. שר' יוחנן אמר: פטור, וריש לקיש אמר: חייב. וטעמם: ר' יוחנן אמר שהוא פטור, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שאין רגילים לאכול כיוצא בכך, אבל בדוחק אפשר לאכלו, כגון עצה לפרה — לא שמה (אינה נחשבת) אכילה. וריש לקיש אמר שחייב, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.

ד שנינו במשנה שעמיר שיעורו כמלא פי טלה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורו כגרוגרת! ומסבירים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.

עוד שנינו במשנה עלי שום ועלי בצלים כאשר הם לחים שיעורם לענין הוצאה הוא בכגרוגרת וכאשר הם יבשים שיעורם כמלא פי הגדי. ושנינו עוד שכל החומרים הנמנים במשנה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור הוצאה מפני שלא שוו בשיעוריהן. אמר ר' יוסי בר חנינא: דברים שחשיבותם פחותה ולכך דינם קל יותר ושיעורם לחיוב גדול יותר אין מצטרפין לחמור שבהן, לדבר שיש בו חשיבות, ששיעורו להתחייב קטן יותר ודינו חמור יותר. שאין להשוות אותה כמות של חומר חשוב (חמור) למין הקל. אבל מצטרפין לקל שבהן, שאם משלימים לכדי שיעור גדול בחומרים חשובים שחייבים בהם אף על שיעורם הקטן — חייב.

על עיקרון זה מקשים: וכל אלה דלא שוו בשיעורייהו מי [שאינם שווים בשיעורם האם] מצטרפין? האם אפשר בכלל להביא לידי צירוף דברים שניתנו בהם שיעורים שונים? הלא נחשבים הם כשונים בתכלית זה מזה במהותם, ואינם ניתנים לכאורה לצירוף. שכן והתנן [והרי שנינו במשנה]: שיעור הבגד שיהא בו כדי לקבל טומאה על ידי שהזב יושב עליו, בשלשה על שלשה טפחים לפחות. והשק העשוי משער עיזים שיעורו לקבלת טומאה ארבעה על ארבעה, והעור — בחמשה על חמשה, והמפץ (מחצלת) — ששה על ששה. ותני עלה [ושנויה ברייתא לתוספת עליה] הבגד והשק, השק והעור, והעור והמפץ — מצטרפין זה עם זה. ואמר ר' שמעון: מה טעם אמרו שמצטרפים — מפני שראויין החלקים המצורפים ליטמא בטומאת מושב, שאפשר להשתמש בהם כטלאי לאוכף או מרדעת שרוכבים עליה. וכיון שבפועל ראויים הם לשימוש משותף — הריהם מצטרפים זה לזה גם לדיני טומאה. ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, רק] מפני שראויין ליטמא מושב, אבל כאשר אין ראוי בצירוף כמה מהם כדי ליטמא מושב — לא מצטרפים, ואפילו לשיעור הקל שבהם. ומכאן שכרגיל אין דברים בעלי שיעורים שונים ניתנים לצירוף!

אמר רבא: