סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

אלא נראין דברי התלמיד, שדברי ר' ירמיה בר אבא, אף שהוא כתלמיד לגבי רב הונא נראים יותר. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונאהואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. כלומר, מכיון שהאב מתעלם גם מהקידושין וגם מהנישואין ואינו פועל כלל בענין זה, נראה מדבריו שהוא מוותר על זכותו בה, והרי היא כעין יתומה בחיי האב שקידושיה חלים.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה זו: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אמר רב: בין היא ובין אביה יכולין לעכב, כלומר, יכולים לומר אחר כך שאינם רוצים בקידושין אלה. ורב אסי אמר: אביה יכול לעכב ולא היא, שהרי היא נתרצתה מתחילה. איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה זאת חייא בר רב לרב אסי: נאמר בדיני המפותה "אם מאן ימאן אביה לתתה לו (למפתה), כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב, טז), ודרשו: ממה שנאמר בכתוב אין לי אלא שאביה יכול למאן, ואולם היא עצמה מנין שיכולה למאן — תלמוד לומר: "אם מאן ימאן", שלשון כפולה זו מלמדת שיש רשות מיאון מכל מקום. משמע שגם היא, למרות שנתפתתה תחילה, יכולה להתחרט ולומר שאינה רוצה בו!

אמר להו [להם] רב לאלה שרצו לסייע לו: לא תיזלו בתר איפכא [אל תלכו אחר ההיפך], כלומר, אל תנסו להוכיח ממקור שאפשר להבין אותו גם בדרך הפוכה. יכול רב אסי לשנויי לכו [לתרץ לכם] שכאן מדובר כגון שפיתה אותה מתחילה שלא לשום (לשם) אישות, שלא אמר לה אף מתחילה שרצונו לשאת אותה, אלא למשכב בלבד, ומלכתחילה לא התרצתה להנשא לו ובמקרה כזה יכולה גם היא למאן. ותוהים: וכי פיתה שלא לשום אישות קרא בעי [צריך כתוב] ללמדנו שיכולה למאן להנשא לו? אמר רב נחמן בר יצחק: לומר שאף כשהיא ממאנת מלהנשא לו, ולמרות שאביה מסכים לנישואין, שמשלם קנס כמפותה, ואין אומרים שקנס משלמים רק כשאביה ממאן להשיאה לו.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אי הכי [אם כך] יש לסייע להסבר זה, שכן היינו דתנינא [זהו ששנינו בברייתא] בענין מפותה, שמה שנאמר "מהר ימהרנה לו לאשה" (שם טו) הרי זה בא לומר שצריכה הימנו (ממנו) קידושין. ואם עוסק הכתוב בפיתה ובא עליה לשום אישות, קידושין אם כן למה לי? הרי ביאתה היא היא מעשה הקידושין! משמע שמדובר כשפיתה אותה שלא לשם אישות. אמר ליה [לו] אביי: אפשר לדחות ולומר שהכוונה היא שעל אף שפיתה אותה לשם אישות צריכה קידושין לדעת אביה שהרי היא קטנה וקידשה שלא לדעתו.

ב משנה האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה זו", ומוסיף ואומר "התקדשי לי בזו"; אם יש באחת מהן מן התמרים הללו שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא]אינה מקודשת, שהרי פרט ואמר לשון "קידושין" לגבי כל תמרה לעצמה. אבל אם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו ובזו"; אם יש שוה פרוטה בכולן — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא]אינה מקודשת. נתן לה תמרים ורצה לקדש אותה בהם, והיתה אוכלת ראשונה ראשונה, שכל תמרה שנתן לה אכלתה מיד — אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.

ג גמרא מאן [מי הוא] התנא הסבור שכדי שייחשבו הדברים כחלוקים זה מזה צריך לומר "התקדשי" "התקדשי" בכל פעם ופעם? אמר רבה: שיטת ר' שמעון היא, שאמר בדיני שבועת הפקדון כיוצא בזה, שאינו חייב בקרבן לגבי כל אדם שהוא מכחיש את טענתו עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד.

ד שנינו במשנה: אם אמר "בזו" "ובזו" "ובזו"אם יש בכולן שוה פרוטה — הריהי מקודשת. ושנינו בסופה שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה ושואלים: מקרה זה בשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה, אהייא [לאיזה] דין הוא מתייחס? אילימא ארישא [אם תאמר לגבי ראש המשנה] כאשר קידש אותה בכל תמרה לחוד, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] באוכלת? אפילו אם היתה מנחת אותן בלי לאוכלן נמי [גם כן] יהא זה אותו דין, דהא [שהרי] "התקדשי לי בזו" קאמר [אמר], וצריך שיהיה בכל תמרה כדי קידושין! אלא צריך אתה לומר שמדובר אסיפא [על סופה, במקרה האחרון] שאמר לה שהוא מקדש אותה בכל התמרים, אזי אם אכלה אחת אחת אינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שווה פרוטה.

ויש לשאול: ואפילו אם בקמייתא תמרה הראשונה] יש שווה פרוטה הריהי מקודשת בכך? והא [והרי] הואיל ואינה מקודשת עד שתזכה בכל התמרים שהרי קידשה בכולן, תמרה זו הראשונה מלוה היא, שלאחר שאכלה שוב אין התמרה הראשונה (של קידושין), אלא חוב שהיא צריכה להחזיר לו, וכלל הוא: המקדש במלוה אינה מקודשת! אמר ר' יוחנן כאשר עיין בקושי זה שבמשנה: הרי שלחן, והרי בשר, והרי סכיןואין לנו לאכול. כלומר, לכאורה הכל מפורש, ואולם איננו יכולים להסביר את הדברים.

ואילו רב ושמואל אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: לעולם תפרש שקטע זה מוסב ארישא [על ראשה של המשנה] שמקדש בכל תמרה לחוד, ובלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה לומר] כשהיתה מנחת את התמרות ברשותה, דאי איכא [שאם יש] שוה פרוטה באחת — אין [כן], הרי היא מקודשת, אי [אם] לאלא. אבל שמא אם היתה אוכלת, הואיל ומיקרבא הנייתה [וקרובה הנאתה], שהרי היא נהנית מיד ממה שנתן לה, אימא גמרה ומקניא נפשה [אמור שגומרת בדעתה ומקנה את עצמה] בתמרה זו, אף שאינה שווה פרוטה על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת אינה מקודשת.

ר' אמי אמר הסבר אחר: לעולם תפרש שהדברים מוסבים אסיפא [על הסוף] שקידש אותה בכל התמרים, ומאי [ומה] הכוונה "עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה" — הכוונה: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, אבל אם היה רק באחת מן התמרים האחרות שווה פרוטה — אינה מקודשת, כי דינן משנאכלו, כדין מלוה.

אמר רבא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' אמי תלת [שלשה דברים] בהלכה, שמתוך דבריו אפשר להסיק אותם; שמע מינה [למד מכאן] כי המקדש אשה במלוה, שהוא מוחל לה חוב שהיא חייבת לו — אינה מקודשת, וכמו כן אינה מקודשת בתמרה שאכלה כבר, ושמע מינה [ולמד מכאן] גם שהמקדש במלוה ופרוטה, אם הוא מקדש אשה על ידי זה שמוחל מלוה גדול וגם נותן לה פרוטה, אף שסכום המלוה גדול בהרבה, בכל אופן דעתה על הפרוטה ואין אומרים שהיתה דעתה על המלוה, ואת הפרוטה לא החשיבה. שהרי כאן אכלה תמרים הרבה ויש כאן מלוה גדול יותר מאשר בתמרה האחרונה השווה רק פרוטה, ובכל זאת היא מתקדשת בתמרה זו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר