קטנה שנתאלמנה מן האירוסין ויש לה יבם — אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה. והנערה — בין מדעת עצמה בין מדעת אביה, (מה שאין כן בקידושין). הרי שהנערה יכולה לקבל מאמר מדעת עצמה למרות שהיא מפקעת את עצמה בכך מרשות אביה!

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: אמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוחנן אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים]? — קידושין שאינם חלים אלא מדעתה, ברצונה של המתקדשת — אביה יכול לקבלם ולא היא, שהרי הקידושין תלויים בדעתו. אבל גירושין, שבעל כרחה של האשה באים ואינם צריכים את דעתה כלל — בין היא בין אביה יכולים לקבלם.

ומקשים: הרי מאמר שגם הוא חל רק מדעתה כשאר קידושין, וקתני [ושנינו בו]: בין היא ובין אביה! ומשיבים: התם [שם] מדובר במאמר שנעשה בעל כרחה, ושיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יבם העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, רבי אומר: קנה אותה היבם בכך, וחכמים אומרים לא קנה.

ומסבירים: מאי טעמיה [מה טעמו] של רבי? — גמר [לומד] הוא את הדבר מביאה שעושה היבם ביבמה; מה ביאה של יבמה אפילו בעל כרחה קונה אותה בכך — אף הכא נמי [כאן גם כן במאמר] קונה את יבמתו בעל כרחה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: ילפינן [לומדים אנו] דין מאמר מקידושין; מה קידושין בכלל הרי נעשים רק מדעתה — אף הכא נמי [כאן, במאמר, גם כן] נעשים דווקא מדעתה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה היסוד העקרוני של מחלוקת זו ומדוע כל אחד מהם מדמה לדבר אחר? ומסבירים: רבי סבר [סבור] מילי [דברים] של יבמה מיבמה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], והרי עיקר הקשר של היבמה ביבם אינו תלוי מרצונה אלא גם בעל כרחה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: קידושין מקידושין הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שהרי מאמר ביבמה דין קידושין יש לו ככל קידושי אשה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא כדקא [כך גם כן מסתבר לומר כפי] שמתרץ ר' יוחנן, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף הברייתא העוסקת במאמר ביבמה]: "מה שאין כן בקידושין", שמתקדשת דווקא מדעת אביה. ושואלים: אלא נימא [נאמר] תיהוי תיובתא [תהיה זו קושיה חמורה] לריש לקיש? הסבור שלדעת חכמים גם נערה מקבלת קידושיה. ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת ר' יהודה היא, שאמר: אין שתי ידים זוכות כאחת.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יהודה היא מדוע אומר הוא מה שאין כן בקידושין?! מה שאין כן בגירושין מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! שהרי הוא גילה דעתו החולקת בענין גירושין דווקא! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] וכך היה ראוי לומר, אולם כאן איידי דתנא [מתוך ששנה] מאמר דדמי [שהוא דומה] לקידושין, תנא נמי [שנה גם כן]: מה שאין כן בקידושין.

ושואלים: ואם הוא כדעת ר' יהודה, מאי שנא [במה שונה] מאמר שאף הנערה יכולה לקבל, מגירושין שרק האב מקבל, הרי שניהם נעשים בעל כרחה? ומשיבים: שונה דין המאמר הואיל וזקוקה ועומדת ויש כבר קשר וזיקה ליבם, די בקבלה כלשהי כדי שיחול בה המאמר. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסבר זה, לר' יוחנן נמי [גם כן] לא תיקשי [תקשה] קושיה זו לך מעיקרא [מתחילה] אף לפי החילוק הראשון לדעת חכמים בין גירושין לקידושין, שהרי אפשר להסביר: שאני [שונה] מאמר מקידושין הואיל וזקוקה ועומדת.

תנן [שנינו במשנה]: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו. ונדייק מכאן: בו ובשלוחו — אין [כן], בה ובשלוחה — לא, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לריש לקיש, שלדעתו, לדעת חכמים אף נערה עצמה מקבלת את קידושיה! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הא נמי [זו המשנה גם כן] לשיטת ר' יהודה היא.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד להסביר את המשנה הזו] כדעת ר' יהודה? והקתני סיפא [והרי שנה בסופה] בהמשך, במשנה הבאה: האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה זו", "התקדשי לי בתמרה זו" אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה. ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מיהו] התנא האומר "התקדשי" "התקדשי"? כלומר, שאם אינו אומר על כל תמרה שנותן "התקדשי" נחשב ככולל את כולן יחד ומצטרפות התמרות לשווה פרוטה.

ואמר רבה: שיטת ר' שמעון היא, שאמר שאין אדם חייב קרבנות שבועה מרובים אם נשבע לשקר לכמה אנשים יחד (כגון "שבועה שאין חפץ שלך בידי לא לך, לא לך"), עד שיאמר לשון שבועה לכל אחד ואחד ("שבועה לא לך, שבועה לא לך"). ואין זו משנת ר' יהודה!

וכי תימא [ואם תאמר] שכל המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא, ואולם בפרטי [בענין פרטים], מה היא לשון הנחשבת לפירוט מספיק כדי להתחייב על כל ביטוי קרבן אשם מיוחד, סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון. ואולם מי סבר לה [האם סבור הוא] כמותו?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זה הכלל לענין חיובים בקרבן שבועה: כלל את השבועות כאחת — אינו חייב אלא על שבועה אחת, פרט — חייב על כל אחת ואחת, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אמר "שבועה שאין פקדון בידי לא לך, לא לך, לא לך" ונמצא משקר — חייב על כל אחת ואחת. ר' אליעזר אומר: "לא לך, לא לך, לא לך ולא לך שבועה" — חייב על כל אחת ואחת, שדווקא כשאמר לשון שבועה בסוף הרי זה פרט. ר' שמעון אומר: לעולם אינו חייב בקרבנות נפרדים אלא עד שיאמר לשון שבועה לכל אחד ואחד. הרי שלענין הגדרה איזו אמירה נחשבת לפירוט חולק ר' יהודה על ר' שמעון!

אלא יש לפרש להיפך: משנתנו שלנו בקידושין כולה כשיטת ר' שמעון היא, ובדין שליחות סבר לה כשיטת ר' יהודה, שדווקא אבי הנערה ממנה שליח לקבל קידושיה.

מסופר: פעם אחת ר' אסי לא על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש]. אשכחיה [מצא את] ר' זירא, אמר ליה [לו]: מאי אמור האידנא בי מדרשא [מה אמרו עכשיו בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: אף אנא [אני] לא עייל [נכנסתי]. והוסיף ר' זירא: אבל ר' אבין הוא דעייל [שנכנס] ואמר: חברותא [החבורה] כולה סבורה כשיטת ר' יוחנן שמחלק בנערה בין קידושין וגירושין. וצווח ריש לקיש בקול רם כי כרוכיא [ככרוכיה] כנגדם: הלא נאמר "ויצאה... והיתה" (דברים כד, ב), שהכתוב משווה קידושין לגירושין לכל דבר, וליכא דאשגח ביה [ולא היה מי שישגיח בו, בדבריו]. אמר ליה [לו ר' אסי]: וכי ר' אבין בר סמכא הוא, האם אפשר לסמוך עליו שהוא מוסר דברים כפי שנאמרו? אמר ליה [לו]: אין [כן], בענין זה אפשר לסמוך עליו, כיון שהיה זה כמין ימא לטיגני הוא [כמו המרחק משליית הדג מהים לטיגונו], שעבר זמן קצר ביותר, ואין לחשוש ששכח או טעה בכך.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא [אני], כאשר אני חוזר על שמועה זו, איני שונה בה לא ר' אבין בר' חייא, ולא ר' אבין בר כהנא, אלא ר' אבין סתם. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם שונה את השמועה בשם זה או בשם זה? ומשיבים: למירמא דידיה אדידיה [לענין השלכה, סתירה מדבריו שלו על דבריו שלו]. שאם נמצא דעה סותרת בשם ר' חייא בר אבין, למשל, אין זו סתירה אמיתית, כי מאמר זה נאמר על ידי ר' אבין אחר.

א בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: