בקרבן פסח אחד שאף כשיש רק קרבן פסח אחד ולא ייתכן שכל אחד יאכל ממנו כזית — בכל אופן כלל ישראל יוצאים בו ידי חובה בעצם הקרבתו — שנאמר בנוגע לקרבן הפסח: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו), וכי כל הקהל כולם שוחטים? והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן שכל ישראל יוצאים ידי חובה בקרבן פסח אחד ואין אכילתו מעכבת. וכיון שמכתוב זה הוא לומד שפעמים מקריבים רק קרבן אחד — שליח בקדשים מנא ליה [מניין לו]?

ומשיבים: מיניה [ממנו, מאותו פסוק עצמו], שהרי אחד שוחט עבור כולם. ודוחים: ודילמא שאני התם [ושמא שונה שם] דאית ליה [שיש לו, לשליח] שותפות בגוייהו [בתוכם] בקרבן, וכיון שכולם שותפים מובן כיצד אחד יכול לשחוט עבור כולם, מה שאין כן בסתם שליח שאינו שותף בדבר.

אלא מהכא [מכאן] הוא למד, שנאמר בקרבן פסח: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שם ג), הרי שאחד לוקח ושוחט עבור כל בית האב, המשפחה. ומקשים: ודילמא התם נמי דאית ליה [ושמא שם גם כן מפני שיש] שותפות בגוייהו [בתוכם]? ודוחים: אם כן תרי קראי [שני כתובים] למה לי לומר אותו דבר? אלא אם הדין האמור בפסוק אינו ענין להיכא [להיכן] שהוא שייך, כלומר, דווקא בשליח שיש לו שותפות בדבר, תניהו ענין (שיך אותו) להיכא [להיכן] שהוא לא שייך, וגם כשאין לו שותפות בדבר יוכל להיות שליח.

ודוחים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו לענין אחר], ללמוד כמו שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: מפסוק זה למדים שאיש, כלומר, מבוגר דווקא זוכה עבור אחרים ולא הקטן זוכה. ומשיבים: ההוא [אותו] דין שדווקא איש זוכה מ"איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שם ד) נפקא [יוצא, נלמד].

ומוסיפים להקשות: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריך אותו] כתוב "איש לפי אכלו" לענין אחר: ששוחטין את הפסח על היחיד, ואין חובה דווקא שיהיה "שה לבית אבות" כאמור בפסוק הקודם, אלא אפילו איש אחד שוחט לעצמו ("תכוסו על השה")? ומשיבים: סבר לה כמאן דאמר [סבור הוא ר' יונתן כמי שאומר]: אין שוחטין את הפסח על היחיד.

ושואלים מצד אחר: ואלא הא [זה] שאמר רב גידל אמר רב: מנין ששלוחו של אדם כמותו — שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" (במדבר לד, יח) תיפוק ליה שליחות מהכא [תצא, תלמד, לו שליחות מכאן], מחלוקת הארץ על ידי הנשיאים שהיו שלוחי המטות (השבטים) בחלוקת הנחלות, ואין צורך במקורות האחרים! ודוחים: ותיסברא דהא [וסבור אתה שזה] שעשו הנשיאים מחמת שליחות הוא שעשו כן? והא [והרי] קטנים לאו [שלא] בני שליחות נינהו [הם], שאינם יכולים למנות שליח, ואילו הנשיאים זיכו את הנחלות לכל בני שבטם, גם לגדולים וגם לקטנים!

אלא חלוקת הנחלות על ידי הנשיאים נעשתה מטעם אחר, כי הא [כמו זה] שאמר רבא בר רב הונא. שאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו — שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד" וכו', ואין זה מדין שליחות. ומקשים: ותיסברא [וסבור אתה] שזכות היא? הא [הרי] חובה נמי איכא [גם כן יש] בכך, דאיכא דניחא ליה [שיש שנוח לו] שתהיה חלקתו בהר, ולא ניחא ליה [נוח לו] בבקעה, ואיכא דניחא ליה [ויש שנוח לו] בבקעה ולא ניחא ליה [נוח לו] בהר! ואילו לאחר חלוקת הארץ על ידי הנשיאים לא יכלו הנוחלים לערער.

ואלא את הפסוק צריך לענין אחר כדברי רבא בר רב הונא. שאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות. ולפני עצם הדיון בנושא מבררים את הלשון: לחוב אמאי [מדוע]? לשם מה בית דין מעמידים אפוטרופוס כדי לחייב את היתומים! אלא הכוונה היא: לחוב על מנת לזכות, שמאחר שנתמנה לדאוג לנכסי היתומים יכול הוא לעשות דבר שהוא לחובתם על מנת שתצא להם זכות ממנו לאחר זמן. ומהיכן למדים את הדבר — תלמוד לומר ממה שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו".

א באותו ענין של אפוטרופוס ליתומים אמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם — בית דין מעמידים להם אפוטרופוס, ובוררים להם, לכל בן, חלק יפה, ואם הגדילו — יכולים היתומים למחות בחלוקה, ולומר שאינם רוצים חלוקה זו. ורב נחמן דידיה [משלו] אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, שאם כן שיכולים למחות מה כח בית דין שמינה את האופוטרופסים, יפה?

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לרב נחמן סברה זו של "אם כן מה כח בית דין יפה"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שום (הערכה) של הדיינים, שהעריכו את נכסיו של לווה שלא בפניו או שלא מדעתו כדי לגבות מהם חוב שלא שולם, שפיחתו בהערכתם שתות (ששית) או הותירו (הוסיפו) שתות על הערך האמיתי — מכרן בטל משום שטעות ביותר מששית מבטלת את האומדן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שאם כן אתה אומר שמכרם בטל — מה כח בית דין יפה יותר מסתם אדם! ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים. ומשמע שאינו מקבל את הנימוק של "מה כוח בית דין יפה"!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]