"מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן" ומדלא כתב הכי [ומתוך שלא כתב כך] לחלקם לגמרי, שמע מינה חד הוא [למד מכאן, שאחד הוא] "זקן" ו"שיבה".

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: יכול יהדרנו בממון — תלמוד לומר: "תקום והדרת": מה קימה היא דבר שאין בה חסרון כיס (הוצאה כספית) — אף הידור שאין בו חסרון כיס. ושואלים: וקימה לית [אין] בה חסרון כיס כלל? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דקא נקיב מרגניתא [שהוא נוקב מרגליות] שהיא מלאכה שמקבלים עליה שכר מרובה, אדהכי והכי קאים מקמיה ובטיל [ובינתיים הוא עומד לפניו ובטל] ממלאכתו ומפסיד משכרו ונמצא שאף קימה אפשר שיהא בה חסרון כיס!

אלא יש להקדים ולומר כך: אקיש [הקש, השווה] קימה להידור; מה הידור שאין בו ביטול מלאכה — אף קימה שאין בה ביטול מלאכה, והעוסק במלאכתו אינו צריך אפוא לקום מפני החכם. ומתוך כך אקיש נמי [הקש גם כן] הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, שהרי כך הגדרנוה — כל שאין עימה ביטול מלאכה — אף הידור שאין בו חסרון כיס. מכאן אמרו: אין בעלי אומניות רשאין (כלומר, אינם חייבים) לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעוסקין במלאכתם.

ושואלים: ולא, וכי אין הם חייבים לקום? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר באים מביאי הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלים בשלומם, ואומרים להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום! משמע שעומדים אפילו לפני אנשים העוסקים במצוה וכל שכן לפני תלמידי חכמים! אמר ר' יוחנן: אין זו קושיה, אכן מפניהם עומדים, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

ומתוך כך אמר ר' יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם של מקיימי מצוה עומדים בעלי אומניות ואילו מפני תלמידי חכמים אין עומדים. את הראיה הזו דוחים: מכאן אין להוכיח לגבי כל מצוה בשעתה, ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] במביאי ביכורים, שאם כן, שאין נוהגים בהם כבוד, נמצא שאתה מכשילן לעתיד לבא, שלא ירצו שוב לבוא, ולכן תקנו שיכבדום במיוחד, ואין הדין כן בשאר עושי מצוה.

ב אמר מר [החכם] בברייתא: יכול יעמוד מפניו של רבו מבית הכסא ומבית המרחץ — תלמוד לומר: "תקום והדרת" לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור. ושואלים: ולא, האם אין מכבדים שם? והא [והרי] ר' חייא הוה יתיב בי מסחותא [היה יושב בבית המרחץ] וחליף ואזיל [והיה חולף ועובר] ר' שמעון בר רבי על פניו, ולא קם מקמיה [ולא עמד מלפניו] ואיקפד [והקפיד] ר' שמעון בר רבי על כך, ואתא אמר ליה לאבוה [ובא ואמר לו לאביו (רבי)]: שני חומשים מתוך חמשת ה"חומשים" שמחולק בהם ספר תהלים שניתי לו בספר תהלים, ולא עמד מפני! משמע שגם בבית המרחץ יש ענין זה של כיבוד!

ותו [ועוד] מסופר: בר קפרא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' שמואל בר ר' יוסי, הוה יתיב בי מסחותא [היה יושב בבית המרחץ], על ואזיל [נכנס ועבר] ר' שמעון בר רבי, ולא קם מקמיה [עמד מפניו], ואיקפד [והקפיד] ר' שמעון ואתא אמר ליה לאבוה [ובא ואמר לו לאביו]: שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים (ספרא — מדרש ההלכה לספר ויקרא) ולא עמד מפני! ואמר לו רבי: שמא בהן במה ששנית לו היה יושב ומהרהר, ולא ראה שנכנסת.

ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שבהן יושב ומהרהר, הא לאו הכי [הרי לולא כן] לא היה רבי מצדיק אותו! ומכאן משמע שצריך לעמוד מפני החכם אף בבית המרחץ!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שאין צריך לעמוד בפניו בבית המרחץ הרי זה בבתי גואי [בבתים, בחדרים, פנימיים], כשכולם ערומים ובכגון זה ודאי שאין בכך משום כבוד, הא [זה] שאמרנו שצריך לעמוד בפניו בבית המרחץ הרי זה בבתי בראי [בבתים, בחדרים, החיצונים] שבהם אנשים עדיין לבושים ובכך יש משום כבוד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. ואם אמר רבי "בהן היה יושב ומהרהר", משמע שהיה זה במקום שאין בו כל דיני בית המרחץ, דהיינו החדרים החיצוניים. את הראיה הזו דוחים: דילמא לאונסיה שאני [שמא לאונסו שונה], שייתכן ששקע בהרהור ושכח שהוא נמצא במקום האסור בכך.

ג שנינו באותה ברייתא: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו וכו'. ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], בכאלה שעוברים בזדון, ואינם מקיימים מצוה?

אלא הכוונה: יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא [לפני שיגיע זמן החיוב לקום] בעוד הזקן רחוק, דכי מטא [שכאשר מגיע] זמן חיובא [החיוב] הא לא חזי דקאים מקמיה [הרי אינו רואה אותו שיקום מלפניו] ובכך סבור הוא שיוכל להשתמט מחיוב המצוה, תלמוד לומר: "תקום ויראת" שהדבר מסור ללב, ועליך להיות ירא מיודע התעלומות.

תנא [שנה] החכם: איזוהי קימה שיש בה הידור כשנמצא — הוי אומר זה שניכר שעומד לכבודו בתוך ארבע אמות. אמר אביי: לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה שקמים רק בתוך ארבע אמות אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק — עומד לפניו מלא עיניו, ממקום שעיניו רואות אותו אפילו הוא יותר מארבע אמות.

וכן מסופר: אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא [מזמן שהיה רואה את אוזו חמורו] של רב יוסף דאתי [שהוא בא], הוה קאים [היה עומד]. מסופר: אביי הוה רכיב חמרא וקא מסגי אגודא דנהר [היה רוכב על חמור והולך על שפת נהר] סגיא, יתיב [ישב] רב משרשיא ורבנן [וחכמים אחרים] באידך גיסא [בצידו האחר] של הנהר ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. אמר להו [להם]: וכי לאו [ולא] רב מובהק שלכם אנא [אני]]? וחייבים אתם לקום אפילו מרחוק. אמרו ליה [לו]: לאו אדעתין [לא היה בדעתנו], כלומר, לא ראינוך כלל.

שנינו שם שר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח על הבריות לגרום שיעמדו מפניו — תלמוד לומר: "זקן ויראת". אמר אביי: נקטינן [מוחזק בידינו] דאי [שאם] הוא, החכם, מקיף, שמטריח עצמו להקיף מסביב כדי שלא יצטרכו הנמצאים לטרוח ולעמוד מלפניו — חיי [יחיה, יאריך ימים]. מסופר: אביי היה מקיף, וכן ר' זירא היה מקיף.

ועוד בענין כבוד הרב, מסופר: רבינא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' ירמיה מדיפתי, חלף ההוא גברא קמיה [עבר אדם אחד לפניו] ולא מיכסי רישא [כיסה את ראשו]. אמר: כמה חציף הא גברא [חצוף אדם זה] שאינו נוהג אפילו כבוד מעט זה לכסות ראשו מפני כבוד הרב. אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] מהעיר מתא מחסיא ניהו [הוא] דגיסי [שרגילים] בה רבנן [חכמים], ולכן אין מדקדקים כל כך בכבודם.

על מה ששנינו איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "מפני שיבה תקום" הרי זה בא לומר: ואפילו כל שיבה במשמע ולא רק תלמידי חכמים. אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. מסופר: ר' יוחנן עצמו הוה קאי מקמי סבי דארמאי [היה עומד לפני זקני הגויים]. אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני [כמה הרפתקאות ומאורעות חיים באו עליהם, על אלה] וראוי לכבד אותם בשל חכמת החיים שקנו. רבא מיקם [לעמוד] לא קאי [היה עומד], ואולם הידור מסויים עבד להו [היה עושה להם לכבדם].

אביי יהיב ידא לסבי [היה נותן יד לזקנים] שישענו עליו. רבא משדר שלוחיה [היה שולח את שליחו] שיעזור להם. רב נחמן משדר גוזאי [היה שולח את הסריסים, המשרתים] לעזור להם. אמר: אי לאו [אם לא] תורה שיש בי כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא [יש בשוק]? ואינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו, אם יכול לעשות מצוה זו על ידי אחרים.

ד אמר ר' אייבו אמר ר' ינאי: