שמשדלתו (מפתה אותו) בדברים רבים ולא בגערות וביד קשה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא בציווי "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) כיבוד אב לכיבוד אם — כדי להזהיר על דבר שאינו כל כך טבעי. וכן גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה ואגב כך הוא מענישו — לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא בפסוק "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) מורא האם למורא האב.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן ברייתא זו: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי (שאילו) דרתי ביניהם, ציערוני גם אותי. אמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר — כאילו דוחק רגלי שכינה, שכביכול מסלק את הקדוש ברוך הוא ממקומו. שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיה סו, א), והעושה עבירה בסתר, הרי הוא כמעיד בעצמו שאינו חושב שהקדוש ברוך הוא נמצא באותו מקום, והוא איפוא כביכול דוחק רגליו מן הארץ.

ובאותו ענין אמר ר' יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר: "מלא כל הארץ כבודו" (שם ו, ג), ומפני כבוד המקום צריך לנהוג בענווה ובשפלות קומה. ומסופר: רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לא מסגי [היה מהלך] ארבע אמות בגילוי הראש. אמר בלבו: שכינה למעלה מראשי, וצריך אני לנהוג בכבוד.

וביחס לכיבוד אב ואם מסופר: שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר: אם אבא אומר לי "השקיני מים" וגם אימא אומרת לי "השקיני מים", איזה מהם קודם, את מי אני צריך לכבד תחילה? אמר ליה [לו]: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, לפי שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. בא לפני ר' יהושע ושאל אותו אותה שאלה, אמר לו ר' יהושע כך כפי שענה לו ר' אליעזר.

אמר לו: רבי, ואם נתגרשה אמי מהו הדין? אמר ליה [לו]: מבין ריסי עיניך שרואים שהן דומעות ניכר שבן אלמנה אתה ואין לך כלל אב, ואם כן למה אתה שואל את השאלה כאילו היתה זו עבורך הלכה למעשה? ומתוך כך ענה לו על שאלתו בבדיחות הדעת: הטל להן מים בספל וקעקע (השמע קול) להן כדרך שעושים לתרנגולין שיבואו. כלומר, כיון שנתגרשה אמו כבוד שניהם שווה ואין לו להקדים אחד מהם.

דרש עולא רבה [הגדול] אפיתחא דבי נשיאה [על פתחו של בית הנשיא]: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך" (תהלים קלח, ד), מאמר פיך בלשון יחיד לא נאמר, אלא "אמרי פיך", בלשון רבים, מה הם "אמרי פיך"? — בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שמות כ, ב–ג) אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, שהרי שני דיברות אלה מדברות בכבוד ה'.

כיון שאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שם יב) חזרו והודו ("יודוך ה'") למאמרות הראשונות שכולן אמת ולכן נאמר "אמרי פיך". רבא אמר: מהכא [מכאן] מובן יותר מה שנאמר "ראש דברך אמת" (תהלים קיט, קס) — וכי ראש דברך אמת ולא סוף דברך? אלא מסוף דברך ניכר לכל שראש דברך אמת.

בעו מיניה [שאלו אותו] מרב עולא: עד היכן מגיעה מצות כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים לקנות ממנו פרקמטיא (סחורה) בששים ריבוא דינרי זהב שכר (רווח), והיה מפתח של מקום הסחורה מונח תחת מראשותיו של אביו שישן באותה שעה, ולא ציערו להעירו משנתו למרות שאבד בכך רווח גדול.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו של הבן. פעם אחת בקשו לקנות ממנו חכמים אבנים יקרות לאפוד שבבגדי הכהן הגדול בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני [היה שונה] שהיה מדובר בשמונים ריבוא רווח, והיה מפתח של קופתו מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו להעירו משנתו והפסיד משום כך את רווח העיסקה.

לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו שנולדה לו פרה אדמה בעדרו, והיו ישראל זקוקים לה. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם תמורת אותה פרה שאתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.

ואמר ר' חנינא: ומה (והרי) מי שאינו מצווה על כך מן התורה, שהרי הוא גוי, ועושה — כך גדול שכרו, מי שהוא מצווה ועושה — על אחת כמה וכמה. שאמר ר' חנינא: גדול מי שמצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

אמר רב יוסף שהיה סומא: מריש הוה אמינא [מראש, מתחילה, הייתי אומר]: מאן דהוה אמר [מי שיהא אומר] לי כי הלכה כשיטת ר' יהודה, שאמר: סומא פטור מן המצות — עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב, סעודה לחכמים], דהא לא מיפקידנא והא עבידנא [שהרי אינני מצווה ואני עושה את המצוות] וגדול שכרי. השתא דשמעיתא להא [עכשיו ששמעתי את זו] שאמר ר' חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אם כן אדרבה (להיפך): מאן דאמר [מי שאומר] לי שאין הלכה כשיטת ר' יהודה וסומא אכן חייב במצוות אז עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב לחכמים], שהרי גדול מי שמצווה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת היה אותו דמא בן נתינא לבוש סירקון (בגד מפואר) של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי. ובאתה אמו וקרעתו את הבגד ממנו, וטפחה לו על ראשו, וירקה לו בפניו, ולא הכלימה (בייש אותה).

תני [שנה] אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני ומעשהו זה טורדו (מוציאו) מן העולם הבא, ויש מטחינו (גורם לו לטחון) בריחים שהיא עבודה קשה ביותר,