סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

הוה אמינא [הייתי אומר] לשטן: גירא [חץ] בעיניך כלומר, לא הייתי מתיירא כלל מיצר הרע. אמר ליה [לו] רבא לר' נתן בר אמי: אדידך [עד שידך] על צוארי דבריך [של בנך], כלומר, כל עוד יש לך סמכות ושליטה עליו אתה צריך להשיא לו אשה. ומתי הוא זמן זה — משיתסר שנת שש עשרה] ועד עשרים ותרתי [ושתים] ואמרי לה [ויש אומרים]: מתמני סרי [משמונה עשרה] שנה עד עשרים וארבעה.

ומעירים, שחילוקי דעות אלה הם כתנאי מחלוקת תנאים] באותו נושא, שבפירוש הפסוק "חנך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה אימתי הוא זמן זה; חד [אחד מהם] אמר: משיתסר שנת שש עשרה] ועד עשרים ותרתין [ושתים], וחד [ואחד מהם] אמר: מתמני סרי [משמונה עשרה] ועד עשרים וארבעה והענין אחד הוא, שבעוד שיש לאב השפעה גדולה על בנו צריך לדאוג לו.

א כהמשך לחובת האב ללמד את בנו תורה שואלים: עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון אדם אחד שהיה בימיהם ושמו זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: למדו מקראאין מלמדו משנה, ואמר רבא בפירוש ברייתא זו: מקראזו תורה ולא נביאים וכתובים. ואין עליו חובה ללמד את כל השאר וגם משנה!

ומשיבים, כך יש להבין את דברי שמואל: כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן לכל דבר. כזבולון בן דןשלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן שאילו התם [שם] לימד אותו מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא [כאן] הלכה למעשה לכל אדם — חובה ללמדו מקרא לבד.

ושואלים: ואבי אביו מי מיחייב [האם חייב] ללמד את בן בנו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט) — הרי זה בא לומר: ולא בני בניכם. ומה אני מקיים את הכתוב "והודעתם לבניך ולבני בניך" (שם ד, ט) לומר לך: שכל המלמד את בנו תורהמעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות!

ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא דעת תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם"אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין שחובה ללמדם? תלמוד לומר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". אם כן מה תלמוד לומר "בניכם" שבא לצמצם — הרי זה בא לומר: בניכם ולא בנותיכם.

באותו ענין אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב" (שם י).

ר' חייא בר אבא אשכחיה [מצאו] לר' יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה [שהטיל, פרש כיסוי זול על ראשו] וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא [והיה מביא את התינוק לבית הכנסת] ללמוד. אמר ליה [לו]: מאי כולי האי [מה כל זה] שאתה ממהר עד כדי כך, שאין לך זמן להתלבש כראוי? אמר ליה [לו]: מי זוטר מאי דכתיב [האם דבר קטן ולא חשוב הוא מה שנאמר] "והודעתם לבניך" וסמיך ליה [וסמוך לו] מיד בהמשך הדברים "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב"? מכאן ואילך, לאחר ששמע דברים אלה, ר' חייא בר אבא לא טעים אומצא [היה טועם אומצה, בשר] עד דמקרי לינוקא ומוספיה [עד שהיה מקרא לתינוק ומוסיף לו] על מה שלמד אתמול. רבה בר רב הונא לא טעים אומצא [טועם בשר] עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא [שהיה מביא את התינוק לבית המדרש].

ב אמר רב ספרא משום (בשם) ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ושננתם לבניך" (שם ו, ז) בכפל הנו"ן, אל תקרי [תקרא, תבין] "ושננתם" במובן של הכפלה, פעם שניה, שחוזר ושונה, אלא "ושלשתם" ששונה וחוזר ושונה ונמצא שיש בלימוד שלשה חלקים.

ומכאן אמרו: לעולם ישלש אדם שנותיו, שיחלקם: שליש במקרא, שליש במשנה שליש בתלמוד. ושואלים: איך יכול אדם לחלק כך את שנותיו, שכן מי [האם] הוא יודע כמה חיי [משך החיים] שיידע מהו שליש חייו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] דרשה זו אלא ליומי [לימים] שכך יחלק כל יום מימות חייו.

לפיכך כיון שהיו מקדישים זמן רב כל כך למקרא נקראו חכמים ראשונים "סופרים" — מפני שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו של המלה "גחון" (ויקרא יא, מב) — חציין של אותיות של ספר תורה. המילים "דרש דרש" (שם י, טז) — חציין של תיבות (המלים) שבספר התורה, הפסוק המתחיל במלה "והתגלח" (שם יג, לג) הוא חציים של הפסוקים. וכן "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יד) העי"ן שבמלה "יער"חציין של תהלים במנין האותיות. הפסוק "והוא רחום יכפר עון" (שם עח, לח) הוא חציו בפסוקים של ספר תהלים.

בעי [שאל] רב יוסף: וא"ו של המלה "גחון", מהאי גיסא או מהאי גיסא [מצד זה או מצד זה]? כלומר, האם הוא שייך לחצי הראשון או השני של התורה. אמרו ליה [לו]: ניתי [נביא] ספר תורה ואימנינהו [ונמנה אותן, את האותיות] מי [האם] לא אמר רבה בר בר חנה בענין אחר: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, ואם כן יכולים גם אנו לעשות כן. אמר להו [להם]: אינהו בקיאי [הם היו בקיאים] בכתיבן של כל המילים שהן חסירות ויתרות ולכן יכלו לדייק במנין האותיות, אנן לא בקיאינן [אנחנו איננו בקיאים] בכך ולכן גם אם נמנה לא נוכל להגיע למסקנה ברורה.

וכן בעי [שאל] רב יוסף: "והתגלח" שאמרנו שהוא חצי הפסוקים, מהאי גיסא או מהאי גיסא [מצד זה או מצד זה]? אמר ליה [לו] אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנויי [את הפסוקים על כל פנים נביא ונמנה] שהרי בזה אין ספיקות! ומשיבים: בפסוקי נמי לא בקיאינן [בפסוקים גם כן אין אנו בקיאים] וראיה לכך דכי אתא [שכאשר בא] רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל, אמר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי [בארץ ישראל מחלקים פסוק זה לשלושה פסוקים] והוא הפסוק "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט, ט). ושמא יש עוד פסוקים שאין אנו יודעים לפסקם כראוי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו [הם] פסוקי ספר תורה, יתר עליו תהלים שמונה פסוקים, חסר ממנו ספר דברי הימים שמונה פסוקים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: "ושננתם" יש לפרשו גם במשמעות שנון, חד, כלומר, שיהו דברי תורה מחודדים וברורים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם מתוך הספק ותאמר לו את הדבר באופן מסופק, אלא אמור לו מיד, שנאמר:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר