עד שימשוך או יחזיק. ועוד ביתרון כוחו של ההקדש: חפץ של הקדש שמשכו ההדיוט על מנת לקנותו במנה (מאה דינר) ולא הספיק לפדותו ולשלם בפועל את מאה הדינר לגיזבר ההקדש עד שעמד מחירו של החפץ במאתים — נותן ההדיוט מאתים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שהרי נאמר "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט) משמע שאינו קונה מן ההקדש אלא במתן הכסף בפועל.

ואולם אם קרה להיפך שמשכו ההדיוט כאשר היה מחירו במאתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד מחירו של החפץ במנה — גם אז נותן מאתים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, וכיון שההדיוט גומר את קנייניו במשיכה — נקנה לו החפץ במחיר זה, ואין להקדש להפסיד במקום שבו היה המכר מתקיים כך אצל ההדיוט.

וכן אם כאשר פדאו שילם במאתים, ולא הספיק למושכו עד שעמד מחירו במנה — נותן מאתים, מאי טעמא [מה טעם] — כאמור "ונתן הכסף וקם לו" שקנין ההקדש הוא בכסף. אבל אם פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים — מה שפדה פדוי, ואין נותן אלא מנה.

ושואלים: אמאי [מדוע]? הכי נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, ובמקרה כגון זה אם היה זה בהדיוט, היה צריך להוסיף עד מאתיים כפי שהיה שווה הדבר בשעת משיכה שרק אז הוא קונה את הדבר והקדש לא יותר גרוע מהדיוט?

ומשיבים: אטו [וכי] הדיוט שנתן כסף וחוזר בו לפני שמשך לאו [לא] בקללה של "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו " קאי [הוא עומד]? וכיון שכן, אין כאן כוח הדיוט חמור מהקדש, שכן גם בהדיוט קנה בכסף לענין שלא יוכל לחזור בו.

א משנה כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין בהן ונשים פטורות. וכל מצות האב המוטלות על הבן — אחד אנשים ואחד נשים חייבין בהן. ועוד הבדל בחיוב מצוות בין גברים ונשים: כל מצות עשה שהזמן גרמא [גורם], כלומר, שקיומן הוא דווקא בזמן מסויים ולא בכל עת — אנשים חייבין בהן ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא — אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.

וכל מצות לא תעשה, בין אלו שהזמן גרמא בין אלו שלא הזמן גרמא — אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מהאיסורים של "בל תקיף", המורה על איסור הקפת פאת הראש, ו"בל תשחית" המורה על איסור השחתת הזקן ("לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך". ויקרא יט, כז). והאיסור לכהנים של "בל תטמא למתים" שחלים רק על גברים ולא על נשים, למרות שהם מצוות לא תעשה.

ב גמרא תחילה מבררים את לשון המשנה: מאי [מה פירוש] "כל מצות הבן על האב"? אילימא [אם תאמר] כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא [שמחוייב הבן לעשות לאב], כלומר, מצוות המוטלות על הבן לעשות עבור אביו, ועל זה שנינו במשנה שנשים פטורות, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר במצות כיבוד אב ואם "איש", אין לי אלא איש, דהיינו גבר, שחייב בכך, אשה מנין שגם היא חייבת? כשהוא אומר באותו פסוק "איש אמו ואביו תיראו" (שם יט, ג) בלשון רבים, הרי אמורים כאן שנים גם איש וגם אשה!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את המשנה: כל מצות הבן, המוטלות על האב לעשות לבנו — אנשים חייבין בהן ונשים פטורות.

ומעירים: אם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא] באופן מפורט ומפורש: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו (פדיון הבן הבכור מן הכהן), וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות (מקצוע). ויש אומרים: אף להשיטו במים, כלומר, ללמד אותו לשחות. ר' יהודה אומר: כל אב שאינו מלמד את בנו אומנות — מלמדו ליסטות (שוד). ותוהים על הלשון: ליסטות סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי ודאי אינו מלמדו ממש ליסטות! אלא כך יש להבין: כאילו מלמדו ליסטות. שכיון שאין לבן מקצוע למחייתו עלול הוא להתפתות להיות שודד או רמאי. עד כאן דברי הברייתא, שהיא אישור לפירושו של רב יהודה על המשנה. ומעתה באים לדון בה לגופה.

"למולו" מנלן [מניין לנו] שהאב מחוייב במצוה זו? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וימל אברהם את יצחק בנו" (בראשית כא, ד). ומעירים: והיכא [והיכן] שלא מהליה אבוה [מל אותו אביו] מיחייבי בי דינא למימהליה [חייבים בית דין למול אותו], שחובה זו מוטלת על הכלל כאשר האב לא קיים אותה, דכתיב [שנאמר] "המול לכם כל זכר" (שם יז, י,) כלומר, שזו היא מצוה כללית, שאינה תלויה דווקא באב. והיכא [והיכן] שלא מהליה בי דינא [מלו אותו בית דין] מיחייב איהו למימהל נפשיה [חייב הוא, הבן, למול את עצמו] כשמגיע לבגרות. דכתיב [שנאמר] "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה

"(שם, יד). ועוד, איהי מנלן דלא מיחייבא [היא, האשה, האם, מניין לנו שאינה מחוייבת] למול את בנה? דכתיב [שנאמר] שם "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אתו אלהים" (שם כא, ד) ויש כאן הדגשה: אותו ולא אותה.

אשכחן [מצאנו] שהיתה מצוה זו מיד, בשעה שניתנה לאברהם, ואולם לדורות מנלן [מניין לנו] שיש לקיים את המצוה? תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר "צו" אינו אלא לשון זירוז, וכן כוונתו היא שהדבר ייעשה מיד, ואף שתהיה מצוה זו נוהגת לדורות וכן במצות מילה נאמר לשון ציווי.

ומסבירים: מניין שלשון "צו" היא לשון זירוז — דכתיב [שנאמר]: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג, כח) ולשון "צו" שם אינה ציווי מוגדר אלא לשון כוללת שמובנה: זירוז וחיזוק. מיד ולדורות מניין לנו — דכתיב [שנאמר] "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרתיכם" (במדבר טו, כג) ומכאן למדים שכל מקום שנאמר בו "צו" כוונתו מאותו יום והלאה לכל הדורות.

עוד שנינו שאחת מחובות האב ביחס לבן היא לפדותו. ושואלים: מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "כל בכור בניך תפדה" (שמות לד, כ). והיכא [והיכן] שלא פרקיה אבוה [פדה אותו אביו] מיחייב איהו למפרקיה [מחוייב הוא לפדות אותו, את עצמו] דכתיב [שנאמר]: "פדה תפדה" (במדבר יח, טו) וכפילות הלשון מלמדת שצריך לפדות מכל מקום.

ואיהי מנלן דלא מיפקדה [והיא, האשה, האם, מניין לנו שאינה מצווה] לפדות את בנה — דכתיב [שנאמר] "תיפדה" ואפשר לקרוא אותו "תפדה", לומר: כל שמצווה לפדות את עצמו — מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו — אינו מצווה לפדות אחרים. ואשה שאינה מצווה לפדות עצמה, אינה מצווה גם לפדות את בנה.

ושואלים: ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה [והיא, האשה, מניין לנו שאינה מחוייבת לפדות את עצמה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "תפדה" שאפשר לקוראו גם "תיפדה", לומר: כל שאחרים מצווים לפדותו — מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו. וכיון שאין מצוה לפדות את הבת, אין גם מצוה לבת לפדות עצמה. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה את הבת — שאמר קרא [הכתוב] "כל בכור בניך תפדה" (שמות לד, כ) בניך ולא בנותיך.

תנו רבנן [שנו חכמים] : בכור שלא נפדה, ונולד לו בן בכור, ונמצא כי הוא חייב לפדות את עצמו וחייב גם את בנו לפדות — הוא קודם לבנו. שאם אין בידו כסף מספיק צריך הוא לפדות קודם את עצמו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו. ומדוע שזה, האב, מצותו על אביו היתה לפדות אותו, שהמצוה בעיקרה מוטלת על אבי הבן שיפדה אותו, ורק כאשר האב לא עשה זאת חלה המצוה על הבן עצמו. ואילו זה מצות פדיון בנו עליו במפורש, ולכן עליו להקדים במצוה המפורשת לפדות את הבן.

אמר ר' ירמיה: הכל מודין