שלא ניתנה להתבע בעד אחד, שלכל הדעות כדי שתתחייב הסוטה בשבועה ראשונה צריך שיעידו שני עדים, וראינו שבסוטה מגלגלין עליה שבועה אחרת, ממון שניתן להתבע בעד אחד, שאם יש עד אחד שמסייע לטענת התובע מחייבים את הנתבע שבועה — אינו דין שמגלגלין עליו שבועה אחרת?

אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה בטענת ודאי, שברור לתובע שכך היה הדבר, ואולם בטענת ספק, שאינו טוען בוודאות שהנתבע חייב לו אלא בחשד בלבד מנלן [מניין לנו] שיכול לגלגל שבועה אחרת?

ומשיבים: תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן יוחאי אומר: נאמרה בתורה שבועה בחוץ (מחוץ למקדש) בכל מקום, כגון שבועת הפקדון שהיא נעשית בפני כל בית דין, ונאמרה שבועה בפנים (בעזרה שבמקדש) בסוטה, מה שבועה האמורה בפנים — עשה בה ספק כודאי, שהרי הבעל אינו טוען טענת ודאי כנגד אשתו וכל עיקרה של טענתו הוא מספק ומכל מקום יכול לגלגל מכוח טענה זו גם שבועה אחרת — אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי ומגלגלים על ידה שבועה אחרת גם בטענת ספק.

א ולענין הלכה שואלים: עד היכן הוא גלגול שבועה? שהרי אמרנו שיכול התובע לגלגל שבועה על הנתבע גם על טענות אחרות שאינן מענין התביעה המתבררת עתה בבית הדין, ואולם עד היכן יכול לתבוע ולחייבו שבועה על תביעתו זו? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו שאמר ליה [לו] "הישבע לי שאין עבדי אתה" יכול לגלגל עליו שבועה על כך, אם חייב הנתבע שבועה על דבר אחר.

ותוהים: ההוא (זה) שאומר כך לחבירו הלא שמותי משמתינן ליה [מנדים אותו]! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הקורא לחבירו "עבד" — יהא בנידוי. הקורא לחבירו "ממזר" — סופג (לוקה, מקבל) את מלקות הארבעים. הקורא לחבירו "רשע" — הנעלב יורד עמו לחייו, שרשאי להציק לו בדרכים שונות. ואם כן, הטוען כנגד חבירו שהוא עבד — מענישים אותו. ובודאי אין מגלגלים שבועה בטענה כגון זו!

אלא אמר רבא: יכול התובע לגלגל עליו שבועה בטענה: הישבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. שאז אינו בא לפוסלו מבחינת היוחסין, אלא טוען שהלה נמכר לו כעבד עברי וצריך לעבוד עבורו. ושואלים: והרי במקרה זה אין בכך חידוש, שכן האי טענתא מעלייתא היא [טענה זו טענה מעולה היא], ממונא אית ליה גביה [חוב ממון יש לו אצלו], ואם כן טענה זו דינה כשאר טענת ממון ופשוט שמגלגלים! ומשיבים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי, ואם כן הטענה היא יותר מאשר טענת ממון, אלא טענה של קנין הגוף.

ושואלים: אי הכי [אם כך] היינו [הרי זה] כמו טענה לגבי קרקע, והרי כבר למדנו במשנתנו שיש גלגול שבועה על קרקעות! ומשיבים: יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: קרקע הוא דעבדי אינשי דמזבני בצינעא [שעשויים אנשים שמוכרים בצינעה], אם איתא דזבין [וגם אם יש אמת בטענת התובע שמכר לו] — לית ליה קלא [אין לו, למכר, קול] ואין הדבר נודע לרבים ולכן יכול לטעון שמכר לו על אף שאין איש יודע על כך.

אבל האי [זה] המוכר עצמו לעבד עברי, אם איתא דזבין [אם יש אמת בדבר שמכר] — קלא אית ליה [קול יש לו], וכיון שלא היה קול בדבר לא יוכל לטעון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שבכל זאת אין העדר השמועה הוכחה, ויכול לגלגל עליו שבועה גם על טענה זו.

ב משנה כל הנעשה דמים באחר שהוא נעשה תמורה, תשלום לדבר אחר, כיון שזכה זה אחד הצדדים בחלקו בעיסקה — נתחייב זה הצד השני בחליפיו, ונחשב החפץ השני כשייך לו לגמרי, ואם התקלקל או אבד — ההפסד הוא שלו. כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה, אחד מהם, בדבר שקיבל לאחר שעשה בו קנין — נתחייב זה בחליפיו, שהצד האחר חייב להשלים את חלקו בעיסקה.

ג גמרא שואלים: חליפין המוזכרים במשנה שנעשו דמים באחר מאי ניהו [מה הם]? אם הכוונה למטבע, שבמטבע מעריכים את דמיו של כל חפץ ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שמטבע נעשה חליפין ואפשר לעשות קנין חליפין אף על ידי מטבעות והרי זה בניגוד למסקנת ההלכה בנושא זה! אמר רב יהודה אפשר להבין את המשנה באופן אחר, ולא במשמעות ש"כל הנעשה דמים" כוונתו הוא למעות. אלא הכי קאמר [כך אמר] כל הנישום דמים באחר כלומר, כל דבר שיש לו ערך כספי, שאפשר להעריך את מחירו כשווה ערך לדבר אחר,