סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

תמותות שחוטות בהמות גוססות שנשחטו, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, כלומר, מוטב שייעשה דבר זה בהיתר כלשהו ולא ייעשה באיסור גמור. ומה שנאמר בפרשת יפת תואר "וחשקת בה" (דברים כא, יא) — לומר אף על פי שאינה נאה, כי על ענין של חשיקה אין מקום לדון אם נאה היא או לא. "בה" — למעט: ולא בה ובחברתה, שאינו יכול לקחת אלא יפת תואר אחת.

"ולקחת" — לומר: ליקוחין יש לך בה, כלומר, לאחר שלוקחה הרי היא כאשתו ממש. "לך לאשה" אף הוא מיעוט — שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, או אחת לו ואחת לבנו. ומה שנאמר "והבאתה אל תוך ביתך" (שם, יב) — מלמד שלא ילחצנה לבוא עליה במלחמה אלא יביאנה קודם לביתו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בעבד הנרצע "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי" (שמות כא, ה) בלשון כפולה, לאמר שאינו נרצע עד שיאמר וישנה, כיצד? — אמר בתחילת שש שהוא רוצה להיות עבד נרצע ולא אמר בסוף שש השנים של עבדותו — אינו נרצע, שנאמר: "לא אצא חפשי", שאינו נרצע עד שיאמר בשעת יציאה.

אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש — אף זה אינו נרצע, שנאמר: "אם אמר יאמר העבד"עד שיאמר כשהוא עדיין עבד. עד כאן לשון הברייתא.

ודנים: אמר מר [החכם] בברייתא זו: אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף ששאינו נרצע, שנאמר: "לא אצא חפשי". ושואלים: מאי איריא [מה שייך], מדוע דייק מ"לא אצא חפשי"? תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו] הלכה זו מכך דבעינן [שצריכים אנו] תנאי אחר, שיוכל לומר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (שם) וליכא [ואין כאן], שהרי בתחילת שש ודאי שאין לו עדיין בנים מאשתו השפחה.

ותו [ועוד] יש לשאול, שנינו שם שאם אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע, ותלו זאת בכך שנאמר "העבד". ושואלים: אטו [וכי] בסוף שש לאו עבד הוא? אמר רבא: יש להסביר כי מאי [מה] פירוש בתחילת שש — לא ממש בתחילת שש שנים, אלא אף בתחילת פרוטה אחרונה שהוא מגיע בזמן עבודתו לתחילת הפרוטה האחרונה של שווי עבודתו, שאז הוא עדיין עבד. ומאי [ומהו] ענין בסוף ששבסוף פרוטה אחרונה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: היו לו לעבד אשה ובנים, ולרבו אין אשה ובניםאינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך ואת ביתך" (דברים טו, טז) וביתו של אדם משמעו אשתו וילדיו, ואם אין הכתוב מתקיים במלואו כאשר אין לאדון אשה ובנים — אינו נרצע. וכן אם היו לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובניםאינו נרצע, שנאמר: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (שמות כא, ה).

ועוד, אם היה הוא אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבואינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים שם) לומר שלשניהם טוב זה עם זה. אם רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבואינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך". היה הוא חולה ורבו אינו חולהאינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך", וחולה לא טוב לו. כיוצא בך רבו חולה והוא אינו חולהאינו נרצע, שנאמר: "עמך", כלומר, טוב לו בדומה לך.

על סמך אלה בעי [שאל] רב ביבי בר אביי: אם היו שניהם חולין, מאי [מה] יהא הדין? האם "עמך" בעינן [צריכים אנו] שעיקר הדבר שהעבד יהיה כאדוניו — והא איכא [והרי יש כאן], ולכן, נרצע העבד. או דילמא [שמא] עיקר הדיוק הוא "כי טוב לו עמך" בעינן [צריכים אנו] שלשניהם יהיה טוב — והא ליכא [והרי אין כאן] שהרי שניהם חולים, ואינו נרצע. שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי טוב לו עמך" כוונתו: עמך וכמותך יהא העבד במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן שהוא טוב יותר והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מצע של מוכין (סמרטוטים רכים) והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עבריכקונה אדון לעצמו, שהרי הוא צריך לדאוג לו כמי שצריך לדאוג לאדונו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשחרור העבד "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (ויקרא כה, מא). אמר ר' שמעון: לכאורה הפסוק תמוה, שכן אם הוא נמכרבניו ובנותיו מי [האם] נמכרים? ואם כן מדוע צריך לומר שיוצאים גם הם עימו? אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו, שחייב לפרנס את בניו במקומו כל עוד הוא עבדו, וכשמשתחרר העבד יוצאים גם בניו. כיוצא בדבר אתה אומר, על הכתוב "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" (שמות כא, ג) אמר ר' שמעון: לכאורה אם הוא נמכראשתו מי [האם] נמכרה? אלא מכאן שרבו חייב במזונות אשתו.

ומעירים: וצריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים; דאי אשמועינן [שאם היה השמיע לנו] רק לגבי בניו שהאדון חייב במזונותיהם, היינו אומרים משום שלא בני מיעבד ומיכל נינהו [עבודה ואכילה הם], שאינם ראוים לפרנס את עצמם, שהרי קטנים הם, ולכן חייב לפרנסם. אבל אשתו שבת מיכל ומיעבד [אכילה ושתיה] היא אימא תעביד ותיכול [אמור שתעבוד ותאכל בשכר עבודתה] ולא יצטרך האדון לפרנסה.

ומצד שני: ואי אשמעינן [ואם היה השמיע לנו] רק בענין אשתו, היינו אומרים שחייב האדון במזונותיה דלאו דירכה להדורי [שאין דרכה לחזר] על הפתחים מפני בושתה, אבל בניו דדירכייהו להדורי [שדרכם לחזר], שאינם מתביישים, מפני שקטנים הם אימא [אמור] שלא יצטרך לפרנסם, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

תנו רבנן [שנו חכמים]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר