סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

לקרובים (כגון לאביו) אף שהיא אסורה עליהם משום ערוה.

ולכאורה והלא דין (סברה) הוא: אם מוכרה לפסולין לנישואין לא ימכרנה לקרובים? ויש לדחות: מה למוכרה לפסולין, שאם רצה לייעדמייעד, שאף שאסור לשאתה, מכל מקום תופסים בה קידושין, אבל לא ימכרנה לקרובים, שאם רצה לייעדאינו מייעד, שהרי אין קידושין תופסים בה מחמת הקירבה כלל, על כן אמר קרא [הכתוב] "לאמה"מלמד שמוכרה לקרובים.

ושואלים: ור' מאיר הלומד מ"לאמה" שיכול להתנות שלא לייעד, מהיכן למד הוא הלכות אלה? ומשיבים: דין זה שמוכרה לפסולין נפקא ליה [יוצא, נלמד, לו] מהיכא דנפקא ליה [ממקום שיצאה, נלמדה, לו] לר' אליעזר — ("אם רעה בעיני אדוניה"). ואילו בקרובים סבר לה [סבור הוא] כרבנן דאמרי דעת חכמים שאומרים] אין מוכרה לקרובים.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מוכרה את הבת לאביו, ואין מוכרה לבנו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו. ומבררים: בשלמא [נניח] הברייתא האומרת שאינו מוכרה לא לאביו ולא לבנו — הרי היא כרבנן דעת חכמים] שאינו יכול למכור אותה לקרובים שאסורים לשאת אותה. אלא אותה ברייתא שנאמר בה שמוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו, כמאן דעת מי] היא?

לא כרבנן [לא כדעת חכמים] האוסרים מכירה לכל קרוב ולא כדעת ר' אליעזר המתיר לקרובים! ומשיבים: לעולם כרבנן דעת חכמים], ואף שהם אומרים שאין מוכרה לקרובים, מכל מקום מודו רבנן [מודים חכמים] שמותר למוכרה היכא דאיכא [במקום שיש] צד יעוד. וכאן אף על פי שאביו אינו רשאי לשאת אותה, מכל מקום יכול הוא לייעד אותה לבנו האחר שהוא אחיו של אבי הנערה ודודה של הנערה עצמה ומותר בה. וכיון שיש צד ייעוד בכך לכן המכירה מותרת.

א תנו רבנן [שנו חכמים] לפרש את הנאמר בעבד עברי "אם בגפו יבא בגפו יצא" (שמות כא, ג), לומר בגופו נכנס בגופו יצא. ר' אליעזר בן יעקב אומר, כך יש לומר: יחידי נכנס יחידי יצא. ושואלים: מאי [מה] פירוש השיטה הראשונה "בגפו"בגופו נכנס בגופו יצא? אמר רבא: לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כנעני, שכמו שנכנס בגופו כך הוא יוצא בגופו אבל אינו יוצא על ידי פגם שנעשה בגופו. אמר ליה [לו] אביי: הדין ההוא נלמד ממקום אחר — מ"לא תצא כצאת העבדים" (שם ז) נפקא [יוצא, נלמד].

משיב רבא: אי מהתם [אם משם] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: ניתיב ליה [ישיב לו] את דמי עיניה [עינו] שהוציא לו וניפוק [וייצא לחופשי], והייתי מפרש שמה שנאמר בשפחה שלא תצא כצאת העבדים אין כוונתו שאינה יוצאה כלל בראשי אברים, אלא שבניגוד לעבד כנעני היא מקבלת גם פיצוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הפסוק השני שאין זה כך, שאף שצריך לשלם לה דמי עינה, מכל מקום אינה משתחררת על ידי כך.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: יחידי נכנס יחידי יצא. ושואלים: מאי [מה] פירוש יחידי יצא? אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר [כך אמר]: אם יש לו לעבד העברי אשה ובנים כשנכנס — רבו (אדוניו) מוסר לו שפחה כנענית, ואם אין לו אשה ובנים ("יחידי נכנס") — אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ("יחידי יצא").

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נמכר העבד לאדוניו במנה (מאה דינר), והשביח במשך הזמן ועמד ערכו על מאתים דינר, מנין שאין מחשבין לו אם רוצה לפדות את עצמו, ולשלם לאדון עבור השנים שנותרו לו לעבוד אלא לפי חשבון של מנה כדמי המכירה — שנאמר: "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא).

אם נמכר במאתים והכסיף (פחת ערכו) ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו בפדיונו אלא לפי חשבון של מנהתלמוד לומר: "כפי שניו ישיב את גאולתו

"(שם נב), כלומר, כפי ערכו בשנים שנותרו לו. אין לי אלא דין זה בעבד הנמכר לגוי, הואיל והקילה התורה בפדיונו ונגאל אף בקרובים שמשלמים דמיו ומשחררים אותו, נמצא שידו של הקונה על התחתונה ובין בהשבחת ערכו ובין בהפחתת ערכו משלם העבד תמיד בשווי הנמוך יותר.

ואולם אם נמכר העבד לישראל מנלן [מניין לנו] שגם כן נוהג בו דין זה? — תלמוד לומר: "שכיר" "שכיר" לגזירה שוה, שנאמר בעבד עברי הנמכר לישראל: "כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא כה, מ) ובנמכר לגוי נאמר: "כשכיר שנה בשנה יהיה עימו" (שם נג), לומר שכדין הנמכר לגוי כך דין הנמכר לישראל לענין זה.

פעם אחת אמר אביי כשהיתה דעתו בדוחה: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא (טבריה). כלומר, אני חריף ובקי כמוהו ומוכן לענות על כל שאלה. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד החכמים] לאביי שאלה זו: מכדי הני קראי [הרי אותם הכתובים] שאמרנו "כסף מקנתו" "וכפי שניו" איכא למידרשינהו לקולא [יש מקום לדרוש אותם להקל], כלומר, לחשוב לפי הסכום הקטן יותר, ואיכא למידרשינהו לחומרא [ויש מקום לדרוש אותם להחמיר] ולומר שאם היה שווה יותר בשעת הקניה משלם ב"כסף מקנתו", ואם השביח בשעת הפדיון משלם "כפי שניו" כמה ששווה עכשיו. מאי חזית דדרשינהו לקולא, נידרשינהו לחומרא [מה ראית שאתה דורש אותם להקל, נדרוש אותם להחמיר]?!

ענה לו אביי: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לדרוש או תם לחומרה. ומדוע? מדאקיל רחמנא לגביה [מפני שהקילה התורה אצלו] אצל העבד ודאגה לטובתו. דתניא כן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), הרי זה בא לומר: עמך וכמותך יהיה העבד העברי, במאכל, שכמו שאתה אוכל כך הוא אוכל, ועמך במשתה, לומר

שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (של קמח גס המעורב בסובין והוא גרוע יותר), או אתה שותה יין ישן שהוא מובחר והוא שותה יין חדש, אתה ישן בנוחות על גבי מצע של מוכים (סמרטוטים רכים) והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שהרי הוא חייב לדאוג לו ולהשוות את תנאי חייו לתנאי חייו שלו.

ומקשים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] שמקילים בעבד העברי — הרי זה לענין אכילה ושתיה, כי היכי [כדי] שלא ליצטער ליה [יצטער אצלו] הא [הרי] לענין פדיון נחמיר עליה [עליו], והטעם שיש להחמיר עליו — מדברי ר' יוסי בר' חנינא. דתניא כן שנינו בברייתא]: ר' יוסי בר' חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, כלומר, מה קשה עונשו של אדם שמזלזל בקדושת שביעית, ולא רק באיסור העיקרי (עבודת אדמה) אלא אף באיסור קל ("אבק") שלה, שהוא האיסור לעשות מסחר בפירות שביעית. כיצד?

אדם נושא ונותן במסחר בפירות שביעיתלסוף הוא נעשה עני ונזקק עד שמוכר את מטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (שם יד) — שכוונתו דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מכירת מטלטלין. לומר שאם חטא בדבר הנוגע לשנת היובל או השמיטה סופו שנזקק למכור את רכושו.

לא הרגיש שדבר זה בא לו כעונש, ולא עשה תשובה — לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר בסמוך לאלה: "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" (שם כה). לא באת לידו ולא חזר בו עד שמוכר את ביתו, שנאמר: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (שם כט).

לפני שנוגעים בעיקר הדבר מבררים את הלשון: מאי שנא התם [מה שונה שם] במשפט הראשון שאמר "לא הרגיש" ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] בהמשך שאמר "לא באת לידו"? ומשיבים שביטוי זה מלמדנו בדרך אגב כפי שאמר רב הונא. שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בההותרה לו. ומיד תוהים על הלשון: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך]! וכי מותר לאדם לעבור עבירה בפעם השניה? אלא הכוונה הותרה לו = בעיניו, שנעשית לו כהיתר. ולכן כשעבר בפעם השניה, אומרים "לא הרגיש", ובפעם השלישית ודאי אינו שב עד שעובר פעם נוספת.

וממשיכים בדברי הברייתא: לא באת לידו, כלומר, שוב לא חזר בו מעבירה שעשה ילך עוניו ויגדל עד שמוכר את בתושנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שבתו לא כתיבא בהאי ענינא [כתובה בענין זה] אלא בספר שמות, מכל מקום הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: ניזבין אינש ברתיה [שימכור אדם את בתו] ולא ניזיף בריביתא [ילוה בריבית], שהדבר גרוע יותר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — ברתיה מגרעא ונפקא [בתו מפעם לפעם נגרע החוב והיא יוצאת] והא מוספא ואזלא [וזו הריבית מוסיפה והולכת].

וחוזרים שוב לענין דרשת המקראות בספר ויקרא: לא באת לידו ולא חזר בו עד שלוה ברבית, שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" (ויקרא כה, לה) וסמיך ליה [וסמוך לו] "אל תקח מאתו נשך" (שם לו). לא באת לידועד שמוכר את עצמו, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (שם לט).

וממשיכים: לא לך לאדם מישראל בלבד הוא נמכר אלא אף לגר הוא נמכר שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך" (שם מז), ולא לגר צדק בלבד הוא נמכר אלא לגר תושב שלא התגייר ממש שנאמר "גר תושב". ועל המשך הפסוק "או לעקר משפחת גר" דורשים "משפחת גר"זה גוי, שיכול להגיע למצב שצריך להמכר לגוי. כשהוא אומר "לעקר משפחת גר "

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר