וכאן מדובר שהורתו שלא בקדושה, שהרתה אותו אמו לפני שנתגיירה ואולם לידתו בקדושה, שנתגיירה אמו לפני שנולד ולזה ראוי להחזיר חוב.

רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, וראיה לדבר דכתיב [שנאמר]: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב, ה). ומקשים: ודלמא [ושמא] ישראל משומד שאני [שונה], דינו מדין סתם גוי, ועשו אינו בגדר גוי אלא בגדר ישראל, כמו האבות, אלא שהוא נחשב כישראל משומד. אלא מהכא [מכאן] ההוכחה: "כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (שם, ט), ובני לוט הריהם גויים גמורים.

ושואלים: ורב חייא בר אבין מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא שלומד דין ירושה בגויים מהפסוק "וחשב עם קונהו"? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] בתורה במפורש "וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו"? ואם כן אין זו ראיה מכתוב מפורש אלא מדרשה.

ומצד שני שואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב חייא בר אבין? ומשיבים: שמא משום כבודו של אברהם שאני [שונה], שמשום כבודו וזכותו נתנו באופן מיוחד ירושה זו לצאצאיו ולקרובי משפחתו, ואין הדין כן בשאר גויים.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: יש בדין עבד עברי מה שאין באמה העבריה; ויש בעבריה מה שאין בעברי. ומפרטים: יש בעבד עברי — שהוא יוצא בשנים כעבור שש שנים של עבדות, וביובל, ובמיתת האדון — מה שאין כן באמה העבריה. ויש באמה העבריה — שהרי אמה עבריה יוצאה בסימנין (סימני בגרות) ואינה נמכרת ונשנית (פעם שניה), ומפדין אותה, כלומר, אפשר לפדות אותה, אם יש כסף לאביה, בעל כורחו של האדון, מה שאין כן בעבד עברי.

ומפרשים את הברייתא: אמר מר [החכם]: יש בעברי שאין בעבריה וכו'. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין משמע מלשון "יתירה" שאף היא יוצאת בכל הדרכים שהעבד יוצא בהם! אמר רב ששת: בברייתא מדובר כגון שיעדה האדון לו בתוך שש, וכיון שכך הריהי כאשתו ואינה יוצאה מרשותו בכל הדרכים שבהם יוצא עבד.

ותוהים: אם יעדה פשיטא [פשוט], שהרי במקרה כזה כאשתו היא וגיטא בעיא [גט היא צריכה]! ואומרים: מהו דתימא [שתאמר] שלא ליבטלה הילכתא מינה [תיבטל ההלכה העיקרית ממנה] וגם אם ייעד אותה בכל זאת תוכל להשתחרר כעבד, ואף בלא גט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר באופן שייעדה, אמאי [מדוע] אם כן יוצאה בסימנין? שהרי אם ייעדה היא כאשתו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם לא יעדה — יוצאה אף בסימנין.

ב שנינו בין דיני אמה עבריה שאינה נמכרת ונשנית, שאין מוכרים אותה פעם שניה. ומדייקים: מכלל הדברים אתה למד שעבד עברי נמכר ונשנה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב), כוונתו — בגניבתו ולא בכפילו, שאף שנמכר כדי לשלם את עצם הגניבה שגנב, אינו נמכר כדי לשלם את כפל הגניבה שחייב. "בגניבתו" — ולא בזממו, שאם היה עד זומם ונתחייב לשלם בשל כך דמי גניבה ואין לו — אינו נמכר לעבד, ועוד אמרו "בגניבתו" — לומר: על גניבה אחת בלבד הוא נמכר, וכיון שנמכר פעם אחת שוב אי (אין) אתה רשאי למוכרו.

אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן מדובר בגניבה אחת, אם גנב גניבה אחת גדולה, ואין בדמיו כדי לשלם את כל מה שגנב — אין מוכרים אותו פעם שניה. כאן בשתי גניבות, שאם גנב פעם אחת ונמכר, ואחר כך גנב שוב — מוכרים אותו שנית.

אמר ליה [לו] אביי: הלא משמעות הכתוב "בגניבתו" — טובא [הרבה] משמע ואפילו כמה גניבות! אלא אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן מדובר במי שגנב מאדם אחד שאינו נמכר ונשנה על כמה גניבות, כאן מדובר בשגנב משני בני אדם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גניבו (הדבר שגנב) שווה אלף, והוא עצמו שוה כעבד רק חמש מאות — נמכר וחוזר ונמכר. אם גניבו חמש מאות, והוא שוה אלף — אינו נמכר כלל. ר' אליעזר אומר: אם היה גניבו בדיוק כנגד ממכרו — נמכר, ואם לאו [לא] — אינו נמכר.

אמר רבא: בהא זכנהו [בזה נצחם] ר' אליעזר לרבנן [לחכמים], דמאי שנא [שמה שונה] גניבו חמש מאות ושוה אלף שהם מודים שאין נמכר, והטעם מפני שנמכר כולו אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חציו, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לומר: נמכר בגניבתו אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא נמכר בחצי גניבתו.

ג ועוד אמרנו בברייתא אודות אמה עבריה שמפדין אותה בעל כרחו. סבר [חשב] רבא למימר [לומר] כי הכוונה היא בעל כרחיה [כרחו] של האדון שגם אם אינו רוצה — פודים אותה. אמר ליה [לו] אביי: מאי ניהו [מה כיצד הוא] נעשה השחרור בעל כרחו של האדון — דכתבנא ליה שטרא אדמיה [שכותבים לו שטר על דמיה]? וכשיהיה לה כסף תשלם לו חוב זה. אמאי [מדוע] ישחררו אותה בעל כרחו? נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא [הוא מחזיק מרגלית בידו ואנו נותנים לו במקומה חרס]? שהרי עכשיו אין אפשרות לגבות בשטר, ונותנים לו שטר זה תמורת ההחזקה בה עצמה.

אלא אמר אביי: בעל כרחיה [בעל כרחו] של האב, משום פגם משפחה, שכופים את האב לדחוק עצמו ביותר ולפדותה, משום שפגם הוא למשפחה שאחת מבנותיה היא אמה. ושואלים: אי הכי [אם כך] בעבד עברי נמי נכפינהו [נכפה אותם] לבני משפחה שיפדוהו משום פגם משפחה! ומשיבים: יש לחשוש כי הדר אזיל ומזבין נפשיה [יחזור ילך וימכור עצמו].

ומקשים: הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה [כאן באמה גם כן האב יחזור ילך וימכור אותה] שוב לאמה, ויקבל שוב כסף עבורה! ומשיבים: הא קתני [הרי שנה]: אינה נמכרת ונשנית. ומני [וכשיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מוכר (כלומר, מוסר ומקבל קידושין) אדם את בתו קטנה לאישות ושונה (וחוזר) ומקדשה אם נתגרשה או נתאלמנה, וכן מוכרה לשפחות ושונה, וכן מוסרה לאישות אחר שמכרה לשפחות, אבל לא יכול למוכרה לשפחות אחר אישות. ר' שמעון אומר: כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ומעירים כי דבר זה הוא שנוי

בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הכתוב "לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח)