יכול אפילו מי שחלה ולא יכול היה לעבוד יצטרך להשלים את זמן מחלתו — תלמוד לומר: "ובשבעת יצא" (שמות כא, ב) מכל מקום, ואפילו לא עבד בכל שש השנים. ולענייננו, מדוע לא יקבל הענקה, והרי השלים את שש שנות עבדותו?

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שברח ופגע בו יובל מיד אחר כך ולא השלים את השנים. וחידוש דין למדנו, כי מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואפיק ליה [והוציא אותו] היובל שילוחו מעמך קרינן ביה [קוראים אנו בו] ולא ניקנסיה [נקנוס אותו], ונעניק ליה [לו] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שברח איבד את מענקו.

א אמר מר [החכם]: יכול אפילו חלה יצטרך להשלים בעבודה את הזמן שהיה חולה — תלמוד לומר: "ובשבעת יצא". ויש לשאול: אפילו חלה כל שש לא יצטרך להשלים זמן עבודתו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חלה שלש שנים ועבד שלש שנים — אינו חייב להשלים, ואולם אם חלה כל שש — חייב להשלים! אמר רב ששת: מדובר שחלה ואינו יכול לעבוד עוד עבודה קשה, אבל עובד הוא עבודה כלשהי, כגון בעושה מעשה מחט (תופר בגדים), לכן אינו חייב להשלים, אפילו חלה כל שש.

ומעירים: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה] שיש בה סתירה פנימית, אמרת מצד אחד כי כאשר חלה שלש ועבד שלש — אין חייב להשלים, ונדייק: הא [הרי] אם חלה ארבע שנים — חייב להשלים. אימא סיפא [אמור את סופה]: חלה כל שש — חייב להשלים, ונדייק: הא [הרי] אם חלה ארבע — אין חייב להשלים! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה מעניקים לו לעבד המשתחרר? — שווי חמש סלעים מכל מין ומין האמור בפרשה "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים טו, יד), שהן בסך הכל חמש עשרה סלעים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שלשים סלעים בסך הכל, כשלשים שקלים של כופר שמשלמים עבור עבד (ראה שמות כא, לב). ר' שמעון אומר: חמשים שקל נותנים לו, כחמשים שבערכין, שהוא הערך הקצוב הגדול ביותר לאדם (ראה ויקרא כז, ג).

אמר מר [החכם]: חמש סלעים מכל מין ומין, שהם חמש עשרה סלעים, אלו דברי ר' מאיר. ושואלים: וכי ר' מאיר מנינא אתא לאשמועינן [מנין בא הוא להשמיע לנו] ששלוש פעמים חמש הן חמש עשרה? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: מיבצר [לפחות] הוא שלא מבצר ליה מהאי מנינא [פוחת לו לעבד ממנין כולל זה], ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן [אבל אם פחת לו ממין אחד והוסיף לו ממין אחד אין לנו] בה הקפדה, וגם כך קיים את המצוה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? שהרי הוא לא נתן נימוק לדבריו. ומסבירים: יליף [לומד] הוא גזירה שווה "ריקם" האמור בהענקה ("לא תשלחנו ריקם". דברים טו, יג) "ריקם" מבכור ("כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם". שמות לד, כ), מה להלן בפדיון הבכור השיעור הוא חמש סלעים — אף כאן בהענקה השיעור הוא חמש סלעים.

ושואלים: ואימא [ואמור] חמש סלעים מכולהו [מכולם], מכל המינים? ומשיבים: אי כתיב [אם היה נאמר] "ריקם" לבסוף, היה הדין כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ריקם" ברישא [בתחילה] "לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך וכו'" שדי [השלך], כלומר, יחס ושייך "ריקם" על "צאן" שנזכר שם, "ריקם" על "גורן", "ריקם" על "יקב".

ושואלים: ונילף [ונלמד] "ריקם" "ריקם" מעולת ראיה שאף בה נאמר "ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים טז, טז) ואין לה שיעור קצוב! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "אשר ברכך ה' אלהיך" (שם טו, יד), כלומר, שצריך לתת כשיעור המרובה, בדבר שיש בו ברכה.

על מה שר' יהודה אומר שמעניקים לו שלשים כשלשים שקלים של עבד, שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומשיבים: יליף [לומד] הוא בגזירה שווה של לשון "נתינה" האמורה, בהענקה ("תתן לו") מלשון "נתינה" האמורה בדמי עבד שנגחו שור ("כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו". שמות כא, לב), מה להלן בתשלומי עבד שלשים שקלים — אף כאן בהענקה שלשים.

ושואלים: ואם כן שלומדים גזירה שווה "נתינה" "נתינה", ונילף [ושילמד] גזירה שווה "נתינה" "נתינה" מערכין, מה להלן בערכין חמשים — אף כאן חמשים!

ומשיבים: חדא [נימוק אחד], דתפשתה מרובה לא תפשתה, תפשתה מועט תפשתה, ואם יש לדמות — צריך לדמות למועט. ועוד דבר, האמור בעבד מעבד הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] ולא מסתם אדם.

על מה שר' שמעון אומר שמעניקים לו חמשים כחמשים שבערכין, שואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון ומשיבים: גמר [למד] "נתינה" "נתינה" מערכין, מה להלן חמשים — אף כאן חמשים. ושואלים: כיון שהגזירה שווה מתייחסת לערכין ככלל ואימא [ואמור] שיתן בפחות שבערכין (שלשה סלעים בלבד)! ומשיבים: "אשר ברכך ה' אלהיך" כתיב [נאמר] שיש לתת כשיעור הגדול, שיש בו ברכה.

ומקשים: ונילף [ונלמד] כר' יהודה "נתינה" "נתינה" מעבד, מה להלן שלשים אף כאן שלשים, ויש שני טעמים ללמוד דווקא משם, חדא [אחד] דתפשתה מרובה לא תפשתה, ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף [היה לו ללמוד]! ומשיבים: ר' שמעון "מיכה" "מיכה" גמר [למד] בגזירה שווה שבדין ערכין נאמר "ואם מך הוא" (ויקרא כז, ח) ובעבד עברי נאמר "וכי ימוך" (שם כה, לט).

ושואלים: בשלמא [נניח] לר' מאיר היינו דכתיב [זהו שנאמר] צאן גורן ויקב שמכאן נלמד סכום של חמשה עשר סלעים להענקה. אלא לשיטת ר' יהודה ושיטת ר' שמעון האי [זה] צאן גורן ויקב למה לי, הרי יכול לתת גם ממין אחר?

ומשיבים: האי מיבעי ליה לכדתניא [דבר זה צריך לו לכפי ששנינו בברייתא]: יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב, מנין לרבות כל דבר — תלמוד לומר: "אשר ברכך ה' אלהיך". אם כן מה תלמוד לומר צאן גורן ויקב — לומר לך: מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה, שהם דברים הגדלים ומתרבים אף כל דברים שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים שאין נותן לו שאינם מתרבים מעצמם, אלו דברי ר' שמעון. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יצאו פרדות, שכיון שאינן פרות ורבות אינן בכלל ברכה.

ושואלים: ור' שמעון מדוע מיעט כספים ולא פרדות? ומשיבים: פרדות מכל מקום משבחן בגופייהו [משביחות בגופן], שאף שאינן מתרבות, מכל מקום הן גדלות ומשביחות. ולעומת זאת סבור ר' אליעזר בן יעקב שכספים עביד בהו עיסקא [עושה בהם עסק] ומרויח בו, והרי יש בכך ברכה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כולם — צאן, גורן ויקב; דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] צאן בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] בעלי חיים — אין [כן], יתן לו, ואולם גידולי קרקע — לא, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] גורן. ואי כתב [ואם היתה אומרת] גורן בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: גידולי קרקע — אין [כן], ואילו בעלי חיים — לא, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] צאן. ושואלים: אם כן יקב למה לי? אחרי שכבר נזכר גורן?