ואידך [והאחר, ר' אלעזר] אומר שההיא [אותה] מלה "אזנו" — לגזירה שוה הוא דאתא [שבאה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין לרציעה שהיא נעשית באזן ימנית דווקא? — נאמר כאן בעבד עברי "אזן" ונאמר להלן בטהרת המצורע "אזן המטהר הימנית" (ויקרא יד, יז), מה להלן במצורע מפורש שהיא אוזן ימין — אף כאן הרציעה צריכה להיעשות באוזן ימין.

ושואלים: ואידך [והאחר, תנא קמא] מניין יודע הוא שנרצע דווקא באוזן ימין? ומשיבים: לדעתו, אם כן שרק לגזירה שווה נאמר "אוזן" לימא קרא [שיאמר הכתוב] "אזן" בלבד, ונלמד גזירה שווה מאוזן האמור במצורע, מאי [מה] טעם אמר "אזנו" — הרי זה בא למעט מוכר עצמו שאינו נרצע.

ואידך [והאחר, ר' אלעזר] שאינו ממעט מ"אזנו" מוכר עצמו מרציעה, סבור כי הביטוי ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] כדי להדגיש "אזנו" ולא אזנה, שאין דין רציעה אלא בעבד ולא באמה. ושואלים: ואידך [והאחר, תנא קמא] מהיכן יודע הוא הלכה זו? ומשיבים: נפקא לה [יוצאת לו, נלמדת] ממה שנאמר "ואם אמר יאמר העבד" (שמות כא, ה), לומר: העבד ולא אמה.

ואידך [והאחר, ר' אלעזר] שלא למד דין זה כתנא קמא מיבעי ליה [צריך לו] לכתוב זה להדגשה לענין אחר: עד שיאמר כשהוא עדיין עבד, שלאחר שחרורו שוב אינו יכול לומר שהוא רוצה להשאר עבד.

ואידך [והאחר, תנא קמא] מהיכן הוא יודע הלכה זו? ומשיבים: מ"עבד" "העבד" נפקא [יוצא נלמד], שאם היה נאמר "עבד" היינו למדים רק שיכול לומר כך בהיותו עבד, וכתב "העבד" להדגיש: העבד נרצע ולא האמה. ומסכמים: ואידך [והאחר, ר' אלעזר] את ההבדל הזה של "עבד" "העבד" — לא דריש [אינו דורש].

ומבררים לפי שיטה זו פרטים נוספים באותה מחלוקת: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו? — כי מיעט רחמנא גבי [מיעטה התורה אצל] מכרוהו בית דין, שנאמר "העניק תעניק לו" (דברים טו, יד), "לו", לז שמכרוהו בית דין — ולא למוכר עצמו.

ואידך [והאחר, ר' אלעזר] מה הוא דורש מדרשה זו? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לומר: "לו", לעבד, מעניקים ולא ליורשיו. ותוהים: יורשיו אמאי [מדוע] לא? הלא "שכיר" קרייה רחמנא [קראה לו התורה] לעבד עברי, מה שכיר שכר פעולתו (עבודתו) כשמת מגיע ליורשיו — אף האי [זה] העבד פעולתו (הענקתו) מגיעה ליורשיו! אלא הכוונה היא להדגיש: "לו" — ולא לבעל חובו של העבד, שאין הנושה בו יכול לגבות את ההענקה במקומו. ומדוע צריך להדגיש זאת?

מדסבירא לן בעלמא [מכיון שאנו סבורים בכלל] כשיטת ר' נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' נתן: מנין לנושה בחברו מנה, וחברו אף הוא נושה בחברו — מנין שמוציאין מזה מן הלווה האחרון ונותנין ישירות לזה, למלווה הראשון, ואין צורך לתת לאיש באמצע — תלמוד לומר בכופר במלוה ואחר כך הודה: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), כלומר, למי שנתחייב לו בסופו של דבר.

ולכן אתא [באה] המלה "לו" לאפוקי [להוציא למעט], שבמקרה זה של עבד עברי, מעניקים לו עצמו, ואין מעבירים את הסכום ישירות לבעל חובו, ואידך [והאחר, תנא קמא] מדוע אין הוא למד מיעוט זה — כי לדעתו בעלמא נמי לא סבירא לן [בכלל גם כן אין אנו סבורים] כשיטת ר' נתן, וממילא אין צריך לזה מיעוט מיוחד.

ועוד שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] במה שאמר שמוכר עצמו אין רבו (אדוניו) מוסר לו שפחה כנענית — ומשיבים: כי מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי מי שמכרוהו בית דין "אם אדניו יתן לו אשה" (שמות כא, ד), להדגיש: "לו" — ולא למוכר עצמו. ואידך [והאחר, ר' אלעזר] מפרש: "לו" — כוונתו בעל כרחו.

ואידך [והאחר, תנא קמא] מניין הוא יודע שצריך לחיות עם השפחה הזו בעל כרחו — ממה שנאמר "כי משנה שכר שכיר" (דברים טו, יח) נפקא [יוצא] הדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "כי משנה (כפל) שכר שכיר עבדך" כוונתו — שכיר אינו עובד אלא ביום, ואילו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.

ומבררים: וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד ממש בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר "כי טוב לו עמך" (שם טז), וכוונתו: עמך במאכל, עמך במשתה, שצריך לדאוג לו לכל מחסורו ולהשוות את תנאיו לאדון עצמו, ובוד אי שאין מעבידים אותו יותר מדרך הראוי. ומשום כך אמר ר' יצחק: מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו כדי להוליד ממנה ילדים עבור האדון, וזוהי העבודה שהוא עובד בלילה.

ואידך [והאחר, ר' אלעזר] אומר שמכאן אין ראיה; כי אי מהתם [אם משם] בלבד הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי מדעתיה [דברים אלה אמורים שהעבד בוחר בשפחה מדעתו], אבל בעל כרחו אימא [אמור] שלא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב במלה "לו" לומר שמוסר לו האדון אף בעל כרחו.

א לפי מה שביארנו אין מחלוקת זו תלויה אם למדים גזירה שווה של "שכיר" "שכיר". אלא, מאן [מיהו] התנא דלא יליף [שאינו לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" — האי [זה] התנא הוא דתניא [שכן שנינו בברייתא], על מה שנאמר: "...עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עימו ושב אל משפחתו וגו'" (ויקרא כה, מ–מא), אמר ר' אליעזר בן יעקב: במה הכתוב מדבר? אי [אם] במוכר עצמו והגיעה שנת היובל בתוך שש שנות העבדות — הרי כבר אמור "עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך" (שם).

אי [אם] בנרצע — הרי כבר אמור, הא [הרי] שאין הכתוב מדבר אלא באדם שמכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו לחופשי. ואי סלקא דעתך יליף [ואם עולה על דעתך שלמדים] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר", אם כן למה לי לימוד מיוחד זה? נילף [נלמד] מ"שכיר" "שכיר" בגזירה שווה ממוכר עצמו!

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לדחות ולומר כי לעולם גם תנא זה יליף [לומד] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר", ובכל זאת איצטריך [וצריך] לדין זה לימוד מיוחד, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] מוכר עצמו הוא שלא עבד איסורא [עשה איסור] ולכן הוא יוצא ביובל אף בתוך שש השנים, אבל אם מכרוהו בית דין דעבד איסורא [שעשה איסור], שהרי מוכרים אותו רק משום שאינו יכול לשלם מה שגנב, ואם כן אימא ניקנסיה [אמור שנקנסנו] ולא ייצא ביובל במקרה כזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו הכתוב] שאף הוא יוצא.

אמר מר [אמר החכם] בברייתא שהובאה קודם: אי [אם] בנרצע הרי כבר אמור. ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו מקרא שכבר נאמר בו הדבר? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י) במה הכתוב מדבר? אי [אם] במוכר עצמו — הרי כבר אמור "עד שנת היובל יעבוד עמך" (ויקרא כה, מ),

אי [אם] במכרוהו בית דין — הרי כבר אמור "ויצא מעמך... ושב אל משפחתו" (שם, מא), הא [הרי] שאין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], מהיכן נובע דבר זה מן הכתוב לומר שמדובר פה דווקא במי שנרצע? אמר רבא בר שילא: אמר קרא [הכתוב] "איש", איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה — הוי אומר זו רציעה.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] במקרא דין זה שיוצא ביובל במכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] בנרצע, ואין למדים זה מזה, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במכרוהו בית דין היינו אומרים כי היובל מוציאו משום שלא מטאי זמניה [הגיע זמנו] להשתחרר באופן אחר, אבל נרצע דמטאי זמניה אימא ניקנסיה [שהגיע זמנו ולא רצה להשתחרר אמור שנקנסנו] ויישאר עבד עולם.

ולהיפך, אי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק נרצע, היינו אומרים שהיובל מוציאו משום שעל כל פנים עבד ליה [אותו, את האדון] שש שנים כדינו, אבל מכרוהו בית דין שלא עבד ליה [אותו] עדיין שש שנים, אימא [אמור] שלא ישתחרר ביובל, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

וכן איצטריך למיכתב [הוצרך לכתוב] בענין יציאה ביובל לנרצע "ושבתם איש אל אחוזתו ", ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] גם באופן נוסף "ועבדו לעולם", כלומר, עד היובל. דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "לעולם", הוה אמינא [הייתי אומר] לעולם ממש, כלומר, כל ימי חייו, על כן כתב רחמנא [כתבה תורה] "ושבתם".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "ושבתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] שיוצא רק ביובל אמורים היכא [במקום] שלא עבד שש שנים לפני שנרצע, אבל היכא [במקום] שכבר עבד שש שנים לפני הרציעה לא יהא סופו כשהוא נרצע חמור מתחלתו כשנמכר, ונאמר: מה תחלתו עובד שש שנים בלבד — אף סופו נמי [גם כן] אינו עובד אלא שש ולא יותר, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] ש"לעולם" פירושו לעולמו של יובל, גם אם הגיע היובל אחרי שנים רבות. ומכל מקום אין לנו הוכחה גם מדברי תנא זה שאינו דורש גזירה שווה "שכיר" "שכיר".

אלא מאן תנא דלא יליף [מיהו התנא שאינו לומד] גזירה שווה של "שכיר" "שכיר" — רבי היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: