חומרי פתכייתא [מחרוזות של זכוכית]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי חד שוכא [ענף (מחרוזת) אחד]. אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת [אם אתן לך אותה האם תתקדשי] לי בה? אמרה ליה [לו] בלגלוג: הבה מיהבה [תן תן] והתכוונה שאינה חוששת כלל לתנאי זה. אמר רב חמא: כל שאומרת לשון "הבה מיהבה" ["תן תן"] לאו [לא] כלום הוא, כלומר, היא אמנם אמרה לו "תן", אבל לא הסכימה לתנאי שאמר לה, ואינה מקודשת בכך.

וכן מסופר: ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא [אדם אחד שהיה שותה יין בחנות]. אתאי ההיא איתתא [נכנסה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי חד כסא [כוס יין אחת]. אמר לה: אי יהיבנא ליך [אם אתן לך] האם מיקדשת [תתקדשי] לי בה? אמרה ליה [לו]: "אשקויי אשקיין" [השקה השקה אותי]. אמר רב חמא: כל שאומרת "אשקויי אשקיין" ["השקה השקה אותי"] לאו [לא] כלום הוא, שבוודאי אין כוונתה לקבל את התנאי ואינה מקודשת.

מסופר: ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא [אדם אחד שהיה זורק, קוטף, תמרים מן הדקל]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: שדי [זרוק, קטוף] לי תרתי [שתים]! אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת [אם אזרוק לך האם תתקדשי] לי בהן? אמרה ליה [לו]: שדי מישדא [זרוק זרוק]. אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" ["זרוק זרוק"] לאו [לא] כלום הוא ואינה מקודשת.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם אמרה לו בלשון "הב" ["תן"], או "אשקי" ["השקה"], או "שדי" ["זרוק"] בלבד, בלא שכפלה את דיבורה, מהו הדין? האם משמעו שהתכוונה לומר ברצינות — תן כפי התנאי שאמרת, או שאף בדיבור כגון זה לא הסכימה לקידושין, או לא? אמר רבינא: מקודשת. רב סמא בר רקתא אמר בלשון שבועה: תגא דמלכא [כתר המלך]! אינה מקודשת. והלכתא [והלכה]: אינה מקודשת.

ואגב פסק זה מסכמים להלכה גם את הבעיות שנשאלו קודם: והלכתא [והלכה היא]: שיראי [שיראין] שהיה בהם יותר משווה פרוטה לא צריכי שומא [אינם צריכים הערכה] מיוחדת בשביל לקדש בהם אשה. והלכתא [והלכה] כדעת ר' אלעזר שאם הבטיח לה מנה בקידושין ונתן לה רק דינר ממנו מקודשת, והלכתא [והלכה] כדעת רבא שאמר בשם רב נחמן שאם הבטיח מנה ונתן רק משכון אין זה נחשב לקידושין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: קידושין בשטר כיצד? כתב לו הבעל לאבי הנערה שטר על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו בנייר או בחרס שוה פרוטה (שאין כאן קידושין בשווה כסף), בלשון: "בתך מקודשת לי", או "בתך מאורסת לי", או "בתך לי לאינתו" [לאשה] — הרי זו מקודשת.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא בר ממל: הא [הרי] לא דמי האי שטרא [דומה שטר זה] לשטר זביני [מכר]! שכן התם [שם], בשטר מכר, המוכר הוא שכותב לו לקונה "שדי מכורה לך", ואילו הכא [כאן] הבעל (שהוא לענין זה כקונה) הוא שכותב "בתך מקודשת לי"!

אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא [שם במכר, לשון השטר הוא מענין הכתוב וכאן בקידושין, לשון השטר הוא מענין הכתוב]; התם כתיב [שם בענין מכר נאמר] "ומכר מאחזתו" (ויקרא כה, כה), לומר: במוכר תלה רחמנא [תלתה תורה], הכא כתיב [כאן נאמר] "כי יקח איש אשה" (דברים כב, יג) לומר: בבעל תלה רחמנא [תלתה התורה].

ושואלים: התם נמי כתיב [שם במכר הלא גם כן נאמר] "שדות בכסף יקנו" (ירמיה לב, מד) ותלה את הדבר בקונה! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] "יקנו". ושואלים: מאי טעמא קרית ביה [מה טעם אתה קורא בו] "יקנו" — משום דכתיב [שנאמר] "ומכר", הכי נמי קרי ביה [כאן גם כן קרא בו] "כי יקח", דכתיב [שנאמר] "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז).

אלא אמר רבא: יש לחזור מן הנסיונות למצוא מקור בכתוב לדינים אלה, ולומר כי הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי [הלכות מקובלות הן במסורת, והסמיכו אותן חכמים על הכתובים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם נמי כתיב [שם, במכר, גם כן נאמר] על הקונה "ואקח את ספר המקנה" (ירמיה לב, יא), משמע שהמוכר הוא זה שכתב את השטר.

ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "בתך מקודשת לי", או "בתך מאורסת לי", או "בתך לי לאינתו" [לאשה], בין שנתנו על ידי אביה בין שנתנו על ידי עצמה — מקודשת מדעתו של אביה, והוא בזמן שלא בגרה, שאז לאביה בלבד יש רשות לקדשה.

ואם כתב לה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "הרי את מקודשת לי", או "הרי את לי לאינתו" [לאשה], או "הרי את מאורסת לי" — מקודשת, בין שמסרם על ידי אביה בין על ידי עצמה ובלבד שעשה זאת מדעתה (מרצונה) — והוא דווקא לאחר שבגרה ועומדת ברשות עצמה.

ב בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה של אשה זו, אלא כתבו סתם מהו דינו? האם הויות (היות האשה לאיש בקידושין) ליציאות (לגירושין) מקשינן [אנו מקישים, משווים] לכל הדינים, ולכן נאמר: מה