הרי זו נחשבת מגורשת ויכולה להינשא. מאי טעמא [מהו טעם הדבר]? — קול ושוברו עמו הוא, שהרי אותה שמועה שהיא מקודשת מתבטלת על ידי שמועה זו שהיא מגורשת, ופנויה היא עתה.

א אמר רבא: יצא לה על אשה פנויה שם שהיא מזנה בעיר — אין חוששין לה שהיא זונה כדי לפוסלה מן הכהונה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — פריצותא בעלמא [פריצות סתם, בלבד] הוא דחזו לה [שראו בה], ואין זו עדות על זנות ממש.

ומעירים: הלכה זו הריהי שנויה כמחלוקת תנאי [תנאים] שאמרו: אשה שאכלה בשוק, או גירגרה (הלכה נטוית גרון, בדרך שחץ) בשוק או הניקה בשוק — בכולן ר' מאיר אומר: תצא, מבעלה, משום שאלה הן דרכי פריצות. ר' עקיבא אומר: אינה יוצאת אלא משישאו ויתנו בה (יספרו עליה אלו לאלו) שהיא מזנה מוזרות בלבנה (נשים הטווות לאור הירח), שהדבר נעשה שמועה נפוצה, שרבים יודעים ומקבלים אותה.

אמר לו ר' יוחנן בן נורי: אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה שהרי יש הרבה נשים שמדברות דברי שקר ורכילות על חברותיהן, והתורה אמרה: "כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות "וכו' (דברים כד, א), ולהלן הוא אומר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), מה להלן הכוונה דבר ברור, בעדים, אף כאן "ערות דבר" צריך שיהיה דבר ברור ואין סומכים על שמועה בלבד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יצאה שמועה על אשה פנויה שהיא בעולה — אין חוששין לה לשמועה זו ויכולה להינשא לכהן גדול. יצא קול שהיא נשואה — אין חוששין לה. יצא קול שהיא ארוסה — אין חוששין לה לשמועה זו. יצאה שמועה שנתקדשה שלא לפלוני, שלא סיפרו מי היה החתן — אין חוששין לה לשמועה זו. שמעו שהתארסה בעיר אחרת — אין חוששין לה.

יצא עליה קול שהיא ממזרת — אין חוששין לה. שהיא שפחה — אין חוששין לה.

וכן אם יצאה שמועה שהקדיש פלוני את נכסיו, או שהפקיר פלוני את נכסיו — אין חוששין להן שיוכל ההקדש או אדם אחר להחזיק בנכסיו.

ב אמר עולא: מה שאמרו במשנתנו שאם יצא שמה בעיר הריהי מקודשת, לא מדובר ששמעו קול הברה (קול שמועה) בלבד, אלא שהיו גם מעשים מוכיחים כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות בביתה של אותה אשה, כמנהג נשים המתקדשות, ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים "פלונית מתקדשת היום".

ותוהים על הלשון: ומדוע נחשוש אם אומרים "מתקדשת"? ודלמא [ושמא] לא אקדשה [נתקדשה] לבסוף, שהרי אין הקול מעיד אלא שהתכוונו לקידושין! אלא אימא [אמור] שאומרים כך: "פלונית נתקדשה היום".

וכן תני [שנה] לוי בברייתא: לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות, ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה, ואומרות "פלונית מתקדשת היום". ושוב תוהים על הלשון: "מתקדשת"? ודלמא [ושמא] לא אקדשה [נתקדשה] לבסוף! אמר רב פפא, אימא [אמור]: "פלונית נתקדשה היום".

ועוד בענין זה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא ששמעו קול הברה, אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין, במקרה זה אם אמרו דבר שסיפרו במפורש ששמחה זו היתה שמחת קידושין — זה הוא קול, לא אמרו דבר, שלא אמרו במפורש מה טעם השמחה — זהו אמתלא, שאם יצא אחר כך קול שנתקדשה — שמא בגלל השמחה שעשו בבית זה הגיעו אנשים למסקנה זו.

ותוהים: אם לא אמרו?! והא [והרי] לא אמרו ולא כלום ואין כאן קול ולא אמתלה! ומשיבים: אין הכוונה שזאת היא האמתלה, אלא לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי רבה בר רב הונא, שאמר: אמתלא שאמרו במשנה, שמועילה לבטל את הקול — אפילו מכאן ועד עשרה ימים לאחר שיצא הקול — סומכים עליה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי רק כאשר לא אמרו דבר ברור מתחילה, הוא דהויא [שנחשבת] אמתלא הא [הרי] אם אמרו מתחילה בבירור שנתקדשה — לא הויא [אין זו] אמתלא שיש בה כדי לבטל את הקול.

ועוד בענין קול, אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: שמועה זו שאמרנו במשנה שחוששים לה לא מדובר ששמעו קול הברה (קול שמועה) בלבד, אלא כדי שיאמרו: פלוני מהיכן שמע? מפלוני, ופלוני מפלוני, ובודקין בית דין והולכין ממקבל השמועה למוסרה עד שמגיעין לדבר הברור, למקור הראשון המעיד שכך ראה.

ותוהים: אם מגיעים לדבר הברור, הלא עדות מעלייתא הוא [מעולה היא]! ואין זה עוד קול אלא עדות ממש! אלא, כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל, אמר בשם ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: לא ששמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע? מפלוני, ופלוני מפלוני, והלכו להם העדים הראשונים למדינת הים.

ג אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מבטלינן קלא [מבטלים אנו קול] לגמרי, או לא מבטלינן [מבטלים אנו]? שאם יצאה שמועה על דבר, ולא נתבררה, האם צריכים בית דין לבטל את הפצת השמועה? אמר ליה [לו]: מדאמר [ממה שאמר] רב חסדא שאין סומכים על קול עד שישמעו שמועה מפי הכשרים, משמע שמקילים בענין זה של קול ואין סומכים עליו כל כך, ומשום כך שמע מינה [למד מכאן]: מבטלינן קלא [מבטלים אנו את הקול].

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], ממה שאמר רב ששת: אפילו מפי נשים הוי [הריהו] קול, משמע שמחמירים אנו בענין זה של קול לסמוך עליו, ולכן שמע מינה [למד מכאן]: לא מבטלינן קלא [אין אנו מבטלים קול]!

אמר ליה [לו] רב יוסף: אתרוותא נינהו [מקומות הם], כלומר, הבדלי פסק אלה תלויים במנהגי מקומות שונים; בסורא מבטלי קלא [היו מבטלים קול], בנהרדעא לא מבטלי קלא [היו מבטלים קול].

מסופר: ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה לבר בי רב [אשה אחת שיצא עליה קול שהתקדשה לבן בית הרב, אחד מתלמידי החכמים], אתייה רב חמא לאבוה [הביא רב חמא את אביה], אמר ליה [לו]: אימא לי היכי הוה עובדא [אמור לי בדיוק כיצד היה המעשה]? אמר ליה [לו] האב: על תנאי קדיש [קידש] אותה, אדעתא [על דעת] שלא אזיל [ילך] למקום הנקרא בי חוזאי, ואזל [והלך] וקידושיה איפוא בטלים. אמר ליה [לו] רב חמא: כיון דבעידנא דהואי קלא [שבזמן שהיה קול] לא הואי [היתה] אמתלא זו, לאו כל כמינך דמחזקת [אין זה בכוחך שתחזיק] אמתלא ואנחנו חוששים לקול זה.

מסופר: ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה באציפא דתוחלא בעינא [אשה אחת שיצא עליה קול שנתקדשה בחותלת של תמרים במעיין], של בי שיפי. שלחה רב אידי בר אבין לקמיה [לפני] אביי שאלה זו: כי האי גוונא מאי [כגון זה מהו], האם יש לבטל שמועה זו? אמר ליה [לו]: אפילו למאן דאמר לא מבטלינן קלא [לדעת מי שאומר שאין מבטלים קול], בהא מבטלינן קלא [בזה אנו מבטלים את הקול] ואין חוששים ללעז הבריות, ומדוע? מימר אמרי [אומרים אנשים]: עיינו ובדקו בהו רבנן [בהם חכמים] בקידושיה ולא הוה בהו [היה בהם] שוה פרוטה ולכן אפשר לבטל קול זה, שהרי לא יחשדו באשה זו שהיא מקודשת, אלא יניחו שבטלו הקידושין.

ועוד מסופר: ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה [אשה אחת שיצא עליה קול שהתקדשה]