מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה, השוכח עיקר שבת, ובמה שונה הסוף, היודע עיקר שבת]? אמר רב ספרא: כאן שידע עיקר שבת הרי מידיעת שבת הוא פורש, שכאשר נודע לו שעשה מלאכה, ואומרים לו "שבת היום" — פוסק ממלאכתו. וכאן כשנשכחה ממנו המלאכה — מידיעת מלאכה הוא פורש, שכשאומרים לו "מלאכה זו אסורה" הריהו פורש מעשייתה. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ספרא: כלום פריש [הוא פורש] משבת אלא משום שיודע הוא שהמלאכות אסורות בה, והרי אם לא היה יודע שיש איסור במלאכה שהוא עושה לא היה פורש ממנה רק משום ששבת היום. וכן כלום פורש הוא ממלאכות, כשאומרים לו מלאכה זו אסורה, אלא משום שיודע הוא ששבת היום, והרי אם לא היה יודע ששבת היום לא היה פורש מהמלאכה. ולכן, נימוק זה להבדלי הדינים משום מה שנודע לו לעושה בשגגה לכאורה אינו נכון. אלא אמר רב נחמן: יש לפרש כי הקרבן דחייב רחמנא אמאי [שחייבה התורה, על מה] חייבה — על השגגה, ודנים אם כן בדבר לא על פי מה שנודע לו אלא לפי מה שנשכח (שגג) ממנו. ואם כן התם חדא שגגה, הכא טובא [שם כשיודע רק עיקר שבת שגגה אחת היתה בידו, כאן הרבה] שגגות הויין [הן] ומביא קרבנות כמספר השגגות שהיו בידו.

ב שנינו במשנה שחייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה שעשה בשבת. ושואלים: חילוק מלאכות, שאם עשה מלאכות רבות האסורות בשבת בהעלם אחד נחשבת כל אחת מהן כעבירה לעצמה לענין עונש מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר שמואל, אמר קרא [הכתוב]: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), ומלשון ריבוי של "מות יומת" למדים אנו כי התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד, שאף שנעשו כמה חילולים בהעלם אחד, כל אחד מהם נחשב לענין עונש כעבירה לעצמו. ומקשים: האי [פסוק זה] הלא במזיד כתיב [נאמר], והלא אנו דנים בקרבנות הבאים על השגגה! ומשיבים: אם אינו ענין לענין מזיד, שהרי פסוק זה לא בא ללמדנו הלכה במזיד, דכתיב [שהרי כבר נאמר]: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (שמות לה, ב), על כן תנהו ענין לענין שוגג, לומר שהוא בא ללמד דין מיתה בחילול שבת באופן כללי לכל ההלכות שבשבת ואף לשוגג. ומאי [ומה משמעות] "יומת" שנאמר בכתוב, שהרי העובר בשוגג ודאי אינו חייב מיתה! — יומת בממון, שיצטרך לשלם עבור קרבנות רבים לכפר על חטאיו.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו, ילמד] חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה [מהיכן שיצאה הלכה זו לו] לר' נתן! דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: נאמר "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), ומה תלמוד לומר בהלכה זו, שהרי עצם איסור ההבערה כלול כבר באיסור המלאכה הכללי בשבת! אלא יש להבין בדרך זו: לפי שנאמר כבר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (שמות לה, א–ב), והוא לומד בדרך זו: המלים "אלה הדברים" המתייחסות לדיני שבת יש בהן הדגשות יתירות שאינן מחוייבות מעצם בניינו של המשפט, ולא באו אלא ללמדנו הלכה. שדי היה לומר "דבר" ואם נאמר "דברים "בלשון רבים, למדנו שנים (שמיעוט רבים שנים), "הדברים" מוסיף לפחות שלישי, על ידי ההדגשה שבה"א הידיעה. "אלה" הריהו לפי חשבון הגימטריה של האותיות שלושים ושש, נמצא ש"אלה הדברים" מרמזים לשלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני.

יכול אם עשאן כולן בהעלם אחד, ששכח את האיסור שבכולן ועשאן אינו חייב להביא אלא חטאת אחת? — תלמוד לומר: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), הרי שיש איסורים מפורטים הן לגבי חרישה והן לגבי קצירה. ועדיין אני אומר (יכול לומר): על החרישה ועל הקצירה חייב שתים כפי שנאמר בפירוש, ועל שאר המלאכות כולן אינו חייב אלא אחת?! על כן תלמוד לומר פסוק זה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), ולמדים בשיטה זו: הבערה בכלל כל המלאכות היתה, ולמה יצאת (יצאה) מכללן שיאמר בה הכתוב איסור מפורש — להקיש (להשוות) אליה, ולומר לך שיש כאן פרט שיצא ללמד כדוגמא על הכלל כולו: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל עשייה שהוא אב מלאכה — חייבין עליה בפני עצמה. ומאחר שהביא ר' נתן דרך להוכיח שעל כל מלאכה ומלאכה בשבת יש חיוב מיוחד, מדוע לא יסביר שמואל כר' נתן?

ומשיבים: שמואל סבר לה [סבור הוא] כר' יוסי שאינו מקבל דרשה זו של ר' נתן. ששנינו שאמר ר' יוסי שהאיסור שנאמר בהבערה — ללאו יצאת, כלומר ללמדנו שהבערה בשבת איננה כשאר כל המלאכות בשבת שחייבים עליהן סקילה או כרת, אלא קלה היא מכולן, והמבעיר אש בשבת עובר רק על איסור "לא תעשה" בלבד. דתניא [שכן שנינו בברייתא] האיסור שנאמר בהבערה — ללאו יצאת, אלו דברי ר' יוסי. ואילו ר' נתן אומר: דין הבערה הריהו כשאר כל המלאכות בשבת, אלא שלחלק בין המלאכות השונות ולהדגיש את החיוב שבכל אחת מהן יצאת.

ג ועוד מקשים על שמואל: אם אמנם סבור הוא כר' יוסי בענין איסור הבערה, ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו] הלכה זו לענין חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה [מהיכן שיצאה, נלמדה לו] לשיטת ר' יוסי עצמו! דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר, נאמר: "דבר אל בני ישראל לאמור נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ומדיוק הלשון למד הוא: פעמים שחייבים להביא חטאת אחת על העבירות כולן, ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת מחלקי העבירה. ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — שהוא דורש את הלשון המיוחדת כאן, שאנו למדים מדיוק הביטוי "מאחת מהנה". כי די היה לומר "אחת" ונאמר "מאחת", וכן די היה לומר "הנה" ונאמר "מהנה". ולמדים אנו שיש מקרים שעבירה אחת שהיא לגבי העונשים הנה, כלומר רבות. ו"הנה" שהיא אחת.

ועוד יש להבין: אחת שמשמעו עבירה שלימה, הרי זה לדיני שבת, כגון שכתב שם מלה שלמה שנתכוון לה כמו שמעון. "מאחת" משמעו שעשה רק מקצתה של עבירה,