בשלמא [נניח] לשיטת רבא רישא [ראשה של המשנה] מדובר באופן שלא פריש [פירש] זמן, שהרי אמר רק "על מנת שתשמשי" סיפא [סופה] מדובר באופן פריש [סופה מדובר שפירש] ואמר "שתי שנים".

אלא לרב אשי, הסבור שבסתם יוצאת ידי חובה ביום אחד, ולפיכך הוא צריך להסביר את המקרה הראשון במשנתנו, שמדובר כשלא החלה כלל בעשיית התנאי לשמש את אביו או להניק, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ראשה ומה שונה סופה]? ומדוע במקרה הראשון מגורשת? ואומרים: אכן, לשיטתו קשיא [קשה הדבר].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אף על פי שלא נתקיים התנאי — הרי זה גט, לפי שלא אמר לה תנאי כפול, המפרש מה יקרה אם תמלא את התנאי ומה יהא אם לא תמלאנו. שכך היה צריך לומר לה: "אם תשמשי — יהא זה גט ", אם לא תשמשי — לא יהא גט ", "אם תניקי — יהא זה גט ", ואם לא תניקי — לא יהא גט ", ואם לא נהג כך התנאי בטל והמעשה עצמו קיים,

אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין צורך בתנאי כפול כדי שייחשב לתנאי, ולכן אם נתקיים התנאי — הרי זה גט, ואם לאו [לא] — אינו גט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול.

וכלפי מי מוסבים דברי רבן שמעון בן גמליאל? איכא דאמרי [יש שאומרים]: לר' מאיר קאמר ליה [אמר לו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: לרבנן קאמר להו [לחכמים אמר להם]. ומפרשים: איכא דאמרי [יש שאומרים]: לר' מאיר קאמר ליה [אמר לו], והכי קאמר ליה [וכך אמר לו]: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, והוו להו [והרי הם] כל אותם תנאים כפולים הכתובים בתורה שני כתובים הבאין כאחד, שמלמדים אותנו ענין אחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד — אין מלמדין לדברים אחרים, ולכן אין ללמוד מהם שכך צריך להיות כל תנאי.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: לרבנן קאמר להו, והכי קאמר להו [לחכמים אמר להם, וכך אמר להם]: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, וגמרינן מינייהו [ואנו למדים מהם] שאין תנאי מתקיים אלא אם כן כפלוהו.

ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת האב או מת הבן — אינו גט, שהרי לא נתקיים התנאי, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אף על פי שלא נתקיים התנאי — הרי זה גט, שכן יכולה היא שתאמר לו: "תן לי את אביך ואשמשנו", או "תן לי את בנך ואניקנו".

על כל פנים קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר, שמן הברייתא עולה שתנאי זה קיים, ומבטל את הגט למרות שאינו כפול. קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומשיבים: מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר לא קשיא [אינו קשה]: התם [שם] כשאמר שאינו תנאי מדובר בזמן שלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], הכא [כאן] — בדכפליה לתנאיה [בשכפל את תנאו] והתנא בברייתא רק קיצר את הלשון ולא כתב את התנאי הכפול.

ורבנן אדרבנן לא קשיא [ומדברי חכמים על דברי חכמים לא קשה], שיש לומר מאן [מי הם] חכמים דהכא [של כאן]? — דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאמר: כל עכבה (עיכוב, חוסר אפשרות למלא תנאו) שאינה הימנה (ממנה), שלא באה מצידה — הרי זה גט.

ב ועוד בעניני תנאים בגט, תנו רבנן [שנו חכמים], אמר לה בפני שנים: "הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — בכך לא ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון, אלא נתן לה אפשרות, שאם תמלא תנאי אחד מהם יהא זה גט, ולכן: אם רצתה — משמשתו ומגורשת, רצתה — נותנת לו מאתים זוז ומגורשת.

אבל אם אמר לה בפני שנים "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", וחזר ואמר לה בפני שנים "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז" — ביטל דברי התנאי האחרון את התנאי הראשון ולא תתגרש עד שתיתן לו שלוש מאות. ואין אחד מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין להעיד על התנאי.

על המשפט האחרון תוהים: אהייא [על היכן, למה מתייחס הדבר]? אילימא אסיפא [אם תאמר על המקרה שבסוף], כשתבע מאה זוזים נוספים — הרי כבר אמר שהתנאי הראשון בטל, ובודאי אין יכול אחד העדים הראשונים להצטרף ולהעיד עם עד אחד מהעדים האחרונים. ודבר זה אין צורך לאומרו כלל! אלא בוודאי ארישא [על המקרה הראשון] נאמר כגון זה, אולם דבר זה גם כן

פשיטא [פשוט מובן מאליו] שאין מצטרפים, שהרי אינם מעידים על אותו תנאי! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כל אלה שבאים לקיומא [לקיים] את תנאי [תנאים] מצטרפין להעיד שהיה תנאי כלשהו בגט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן, וכשאינם מעידים על אותו תנאי עצמו אין מצטרפים.

ג משנה בן ארץ יהודה שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי (אבוא) מכאן (מעכשיו) עד שלשים יום", והיה הולך מיהודה לגליל ועל דעת כן התנה — אם ילך לגליל וישוב, אם הגיע ליישוב אנטיפרס וחזר מיד, בתוך שלושים הימים הללו — בטל (לא התקיים) תנאו ואינה מגורשת, שהרי הגיע לגליל וחזר ליהודה בתוך הזמן שאמר לה.

וכיוצא בזה, בן הגליל שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום" והיה הולך מגליל ליהודה ועל דעת כן התנה — שילך ליהודה וישוב משם לגליל, והגיע לכפר עותנאי וחזר בתוך אותם שלושים יום — בטל תנאו, שכבר הגיע ליהודה וחזר בתוך הזמן.

וכיוצא בדבר, בן ארץ ישראל שאמר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום", והיה הולך למדינת הים, והגיע לעכו וחזר בתוך שלושים יום — בטל תנאו.

"הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך (שלא אתראה איתך) שלשים יום" והיה הולך ובא, הולך ובא, הואיל ולא נתיחד עמה במשך שלושים יום אלה — הרי זה גט.

ד גמרא שואלים: למימרא [האם לומר] שאנטיפרס בגליל הוה קיימא [היתה עומדת]? שלכאורה נראה מן המשנה שאנטיפרס היא קצה הגליל, ואותו אדם יצא מיהודה והגיע עד לגבול הגליל וחזר. ורמינהי [משליכים מראים סתירה] ממה ששנינו: אנטיפרס היא ביהודה, וכפר עותנאי הוא בגליל, והשטח שבינתים — מטילין אותו לחומרא כשייך גם ליהודה וגם לגליל, ולכן אם הגיע עד לאותו שטח, ולא המשיך הלאה, לא ברור אם נתקיים תנאו, ולכן מגורשת