ומטמא לה אם כהן הוא, כללו של דבר: הרי היא באותם ימים כאשתו לכל דבר — אלא שאינה צריכה הימנו גט שני לכשימות, אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: הגדרת בעילתה על ידי אחר, אם נחשבת כבעילת אשת איש, תלויה בשאלה אם ימות בעלה מחולי זה, שאם כן — נמצא שהיה זה גט וחלו הגירושין משעת נתינה, ולא היתה בכך משום עבירה כלל. ר' יוסי אומר: דין בעילתה הוא ספק. וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת, ובלבד שימות מאותו חולי.

ומבררים: מאי איכא [מה יש, מהו ההבדל] בין דברי ר' מאיר לדברי ר' יוסי שלכאורה הם אומרים אותו דבר, שהדבר אינו ברור? אמר

ר' יוחנן: הבאת אשם תלוי אם נבעלה על ידי איש אחר כל עוד לא מת בעלה מאותו חולי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה; שלדעת ר' מאיר לא מייתי [מביא] הבועל אשם תלוי, מפני שבעילתה תלויה, אבל הדבר עתיד להתברר בוודאות לכשימות הבעל או לכשיעמוד מחוליו, שאם יתחייב הבועל — מביא חטאת, ואם לאו — פטור מכל קרבן. ולדעת ר' יוסי מעמדה באותם הימים הוא כולו ספק, שאף אם ימות מאותו חולי, עדיין מסופק ר' יוסי מאיזו שעה חל הגט, ולכן הבועל את האשה מייתי [מביא] אשם תלוי.

שנינו עוד, וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת. ותוהים: שיטת חכמים היינו [הרי זו] שיטת ר' יוסי! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי פסק ההלכה שמסר ר' זירא, שאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים "מגורשת ואינה מגורשת" — בעלה חייב במזונותיה, שלדעת ר' יוסי כיון שבאותם ימים שבין נתינת הגט למיתת הבעל היא בספק — אין בעלה חייב במזונותיה בימים אלה. ולדעת חכמים היא בגדר "מגורשת ואינה מגורשת" וחייב בעלה בימים אלה במזונותיה.

א משנה האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — הרי זו מגורשת, ותתן מאתיים זוז כדי לקיים את התנאי שבגט.

אם אמר לה "על מנת שתתני לי כסף מיכן (מעכשיו) ועד שלשים יום", אם נתנה לו בתוך שלשים יום — מגורשת, ואם לאו — אינה מגורשת.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה היה בעיר צידן, באחד שאמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי" (הטלית שלי) ואבדה איצטליתו, ולא יכלה לתיתה לבעלה, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה (שוויה) של אותה איצטלה, ויתקיים בכך התנאי ותהיה מגורשת.

ב גמרא שנינו במשנה: "הרי זו מגורשת ותתן" את הכסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] "ותתן"? — רב הונא אמר: הרי היא מגורשת מיד עם מסירת הגט, והיא תתן כדי לקיים את התנאי, ואז יחולו הגירושין למפרע מזמן נתינת הגט. רב יהודה אמר: לכשתתן הרי היא מגורשת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] במקרה שנתקרע הגט או שאבד לאחר שקיבלה את הגט ולפני שנתנה את הכסף, רב הונא אמר: והיא תתן, כוונתו שהגט חל מיד כשקיבלתו, ואם כן אף אם נקרע לאחר מכן אינה צריכה הימנו גט שני, רב יהודה אמר לכשתתן — כוונתו שצריכה הימנו גט שני, שהרי לדעתו כל עוד לא נתנה את הכסף אינו גט, ולכן גם אם היה רצונה לתת, כיון שבפועל לא נתנה את הכסף לפני שנקרע הגט — צריכה לקבל ממנו גט נוסף.

ומעירים: ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] גבי קידושין שחלקו גם כן רב הונא ורב יהודה כי האי גוונא [כגון זה], דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז" — הרי היא מקודשת, ויתן, ואיתמר [ונאמר] שנחלקו בשאלה מאי [מה פירוש] "ויתן"? רב הונא אמר: והוא יתן, כלומר, הרי היא מקודשת מיד, והוא חייב לתת מה שהבטיח, רב יהודה אמר: לכשיתן.

ושאלנו מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם ] והסברנו: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כגון שפשטה (הושיטה) ידה וקיבלה קידושין מאדם אחר לפני שנתן לה זה הראשון את הכסף שאמר. רב הונא אמר: והוא יתן, כוונתו תנאה בעלמא [תנאי בלבד] הוא שקיבל על עצמו, מקיים את תנאיה [תנאו] ואזיל [והולך] אבל היא מקודשת לו מיד, ולכן קידושיה מאחר אינם תופסים. ואילו רב יהודה אמר לכשיתן, כוונתו לכי יהיב [כאשר יתן] לה הוא דהוו [שיהיו שיחולו] קידושין, השתא לא הוו [עכשיו אינם] קידושין, ולכן לפי שעה תופסים קידושיה מאחר.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] להיאמר מחלוקת זו בשני המקרים: דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את שיטותיהם רק לגבי קידושין, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב הונא: והוא יתן, משום דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] ומרצון הוא עושה כן, ולכן יש להניח שכוונתו היתה לקידושין מיד, אבל גבי [אצל] גירושין דלרחוקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא] ויש להניח שכבד עליו הדבר, שתולה הוא את הגירושין בתנאי על מנת להשהות את הדבר — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב יהודה שכל עוד לא התקיים תנאו אינם גירושין.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק גבי [אצל] גירושין היינו אומרים: בהא [בזו] קאמר רב הונא והיא תתן, משום שהוא לא כסיף למיתבעה [מתבייש לתבוע ממנה] לאחר מכן את הכסף כקיום התנאי לגירושין, וגמר בליבו לגרשה מיד. אבל גבי [אצל] קידושין, דכסיפא למיתבעיה [שהיא מתביישת לתבוע ממנו] את הכסף שאמר, ואולי אינה סומכת בדעתה להתקדש עד שתקבל את הכסף, ועל דעת כן קידשה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שדווקא כשיתן יהיו אלה קידושין, לכן נאמרה דעתו בשני המקרים.

ומסבירים גם מפני מה צריכים דברי רב יהודה להיאמר בשני המקרים: ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק גבי [אצל] קידושין, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב יהודה לכשיתן, משום דכסיפא למיתבעיה [משום שהיא מתביישת לתבוע ממנו] אם לא נתן לה, ולכן אינה סומכת על קיום התנאי עד שיבצענו בפועל, ועל דעת כן קידשה, אבל גבי [אצל] גירושין שלא כסיף למיתבעה [מתבייש לתבוע ממנה] — אימא מודה ליה [אמור, שמודה לו] לרב הונא שחל הגט מיד.

ומצד שני, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] לגבי [אצל] גירושין בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב יהודה לכשתתן, משום דלרחוקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא], אבל גבי קידושין דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב הונא, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", אף על פי שנקרע הגט או שנאבד — מגורשת, ולאחר לא תנשא עד שתתן את הכסף.

ועוד תניא [שנינו בברייתא]: האומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" ומת הבעל בלא בנים, אם כבר נתנה את הכסף — אינה זקוקה ליבם, לפי שכבר נתגרשה מבעלה בגט שנתן לה. אבל אם לא נתנה — זקוקה ליבם, לפי שלא חל הגט, והריהי רק כאלמנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנת את הכסף לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים היורשים אותו, ועל ידי כך מתקיים התנאי, ופטורה מזיקת יבום.

ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל — אלא דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור]: באמירת "על מנת שתתני לי" כוונתו לי בלבד — ולא ליורשי, ולכן אינה מקיימת את התנאי כאשר נותנת ליורשיו. ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שכוונת "לי" — ואפילו ליורשי, וכולי עלמא מיהא [ולדעת הכל על כל פנים] תנאה הוי [תנאי הוא] הדבר הזה, אבל אין ביצועו מעכב את עיקר חלותו של הגט, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדעת רב יהודה שאמר "לכשתתן"!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — שיטת רבי היא. שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" — כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב]. ולפי זה, כל דבר שיש בו תנאי בלשון "על מנת" — חל מיד, אף שהתנאי מתקיים רק לאחר זמן. ופליגי רבנן עליה [ואולם חולקים חכמים עליו], ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאני אומר כדעת חכמים] אני אומר.

ואמר ר' זירא: כי הוינן [כאשר היינו] בבבל, אמרינן [היינו אומרים], הא [זו] שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב] — פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו בזה]. כי סליקי [כאשר עליתי] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי אותו] את ר' אסי דיתיב וקאמר משמיה [שהוא יושב ואומר משמו] של ר' יוחנן: הכל מודים באומר "על מנת" שכאומר "מעכשיו" דמי [נחשב]. לא נחלקו חכמים על רבי אלא במקרה של גט שהיה בו תנאי "מהיום ולאחר מיתה".