איגניב לן כסא דכספא [נגנבה לנו כוס כסף]! ובדקו את כולם. בהדי דקא מעייני ואתי [בזמן שהיו בודקים ובאים], אשכחוה [מצאוה] את חתיכת הבשר שהיא כרוכה בסודריה [בסודרו].

אמרי ליה [אמרו לו] העבדים לראש הגולה: חזי מר [יראה אדוני] שלא מיכל קא בעי [לאכול הוא רוצה] אלא רק לצעורן [לצער אותנו]! שהרי אחרי כל מה שנעשה למענו — לא אכל מסעודת ראש הגולה. אמר להו [להם] רב ששת: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא [אני אכלתי וטעמתי בו טעם של שחין] ולכן לא גמרתי לאכול. אמרי ליה [אמרו לו] לראש הגולה: חיורא לא עביד לן האידנא [בהמה בעלת שחין לא עשינו, הכנו לאכילה, עכשיו היום], אמר להו [להם] רב ששת: בדקו בדוכתיה [במקומו] באותו מקום שלקחתי, שאמר רב חסדא: אוכמא בחיורא וחיורא באוכמתא [שחור בתוך עור לבן ולבן בתוך עור שחור] — לקותא היא [ליקוי הוא] וסימן של חולי. בדוק אשכחוה [בדקו ומצאו] כדבריו, וכעסו העבדים עליו יותר.

כי קא נפיק, כרו ליה בירא ושדו ליה ציפתא עילויה [כאשר היה יוצא מבית ראש הגולה כרו לו בור ושמו מחצלת עליו] שלא יוכר הדבר, ואמרי ליה [ואמרו לו]: ליתי מר לינח [יבוא אדוני וינוח קצת], והתכוונו שיפול שם ויינזק. נחר ליה [נחר לו] השמיע קול רב חסדא מאחוריה [מאחוריו] לרמוז לו, אמר ליה [לו] רב ששת לינוקא [לילד] שהיה שם: פסוק לי פסוקיך [פסוקך] שלמדת היום, אמר ליה [לו] את הפסוק: "נטה לך על ימינך או על שמאלך" (שמואל ב ב, כא). אמר ליה [לו] רב ששת, שהיה עיוור, לשמעיה [לשמשו]: מאי קא חזית [מה אתה רואה]? אמר ליה [לו]: ציפיתא דשדיא [מחצלת שמוטלת] על הקרקע, אמר ליה [לו]: הדר מינה [פנה ממנה] ונלך מסביב.

לבתר דנפק [אחרי שיצא] מבית ראש הגולה, אמר ליה [לו] רב חסדא: מנא הוה ידע מר [מניין היה אדוני יודע] שיש בור כרוי במקום? אמר ליה [לו]: חדא, דנחר לי מר [אחת, שאדוני נחר לי] והיה זה לי סימן שיש פה חשש. ועוד, שפסק לי ינוקא פסוקא [התינוק פסוק] שהוא רמז לדבר. ועוד, דחשידי עבדי דלא מעלו [שחשודים עבדים שאינם בני מעלה] והם עלולים לעשות כל דבר רע.

א כיון שהוזכר שמו של מזיק בתחילת הענין מביאים עוד דברים מעניינים אלה. נאמר: "עשיתי לי שרים ושרות ותענגת בני האדם שדה ושדות" (קהלת ב, ח), ומסבירים: "שרים ושרות" — אלו מיני זמר, "ותענגת בני האדם" — אלו בריכות ומרחצאות, "שדה ושדות" — הכא תרגימו [כאן, בבבל, תרגמו] לשונות אלה: שידה ושידתין [שד זכר ושדות נקיבות]. במערבא אמרי [בארץ ישראל אמרו]: שידתא [שידה] כלומר מרכבה.

אמר ר' יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו במקום שנקרא שיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא.

אמר מר [החכם]: הכא תרגימו [כאן תרגמו]: שידא ושידתין [שד ושדות]. ושואלים: שידה ושידתין למאי איבעי ליה [למה היה צריך אותם] שלמה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בבניין בית המקדש: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו, ז), אמר שלמה להו לרבנן [להם לחכמים]: היכי אעביד [איך אעשה] שהאבן תהיה מיושרת ומסותתת בלי להשתמש בברזל? אמרו ליה [לו]: איכא שמירא דאייתי [יש שמיר שהביא] משה וחתך בו את אבני אפוד.

אמר להו [להם]: היכא אישתכח [היכן הוא מצוי]? אמרו ליה [לו]: אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי [הבא שד ושדות, ותכבשם, תלחצם יחד זה עם זה], אפשר דידעי ומגלו [שהם יודעים ומתוך שתלחצם יגלו] לך. עשה כן, אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי [הביא שד ושידות כבשם זה עם זה], אמרי [אמרו]: אנן לא ידעינן, דילמא [אנו איננו יודעים, שמא] אשמדאי מלכא דשידי ידע [מלך השדים יודע].

אמר להו [להם]: היכא איתיה [היכן הוא נמצא]? אמרי ליה [אמרו לו]: איתיה בטורא פלן [הוא נמצא בהר פלוני]. כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה [כרה, חפר לו שם בור ומילא אותו מים וכיסה אותו בצור, בסלע, וחתמו בחותמו], וכל יומא סליק [וכל יום הוא עולה] לרקיע, וגמר מתיבתא דרקיעא [ולומד בישיבה של מעלה], ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא [ויורד לארץ ולומד בישיבה של הארץ], ואתי סייר ליה לגושפנקיה [ובא ובודק את חותמו] ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל [ומגלה אותו ושותה מהמים שבבור, ומכסה אותו וחותם אותו שוב והולך].

שדריה [שלחו] שלמה לבניהו בן יהוידע, יהב ליה שושילתא דחקיק עלה [נתן לו שלשלת שחקוק עליה] שם קדוש, ועזקתא דחקיק עלה [וטבעת שחקוק עליה] שם, וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא [וגיזות צמר ונאדות יין]. מה עשה בניהו? אזל כרא בירא מתתאי [הלך כרה בור מלמטה], מתחת הבור של אשמדאי ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא [ומשך את המים וסתם אותו בגיזות הצמר], שישאר הבור של מעלה ריק ממים, וכרא בירא מעילאי [וכרה בור מלמעלה] מעל הבור של אשמדאי ושפכינהו לחמרא [ושפך את היין] באופן שירד היין אל תוך בורו של אשמדאי וטמינהו [וסתם אותם] את שני הבורות שחפר: התחתון והעליון. סליק יתיב באילנא [עלה וישב באילן].

כי אתא סייריה לגושפנקא [כאשר בא אשמדאי בדק את חותמו], גלייה [פתח אותו] את הבור אשכחיה חמרא [מצא אותו שהוא יין], אמר: כתיב [נאמר]: "לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם" (משלי כ, א), וכתיב [ונאמר]: "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא), ומוטב להיזהר ממנו. לא אישתי [שתה]. כי צחי [כאשר צמא], לא סגיא ליה, אישתי [לא יכול היה עוד להתאפק, ושתה], רוה וגנא [השתכר וישן].

נחית, אתא, שדא ביה שושילתא סתמיה [ירד ובא בניהו מן העץ, זרק עליו את השלשלת וסגר אותו בתוכה]. כי אתער הוה קא מיפרזל [כאשר התעורר אשמדאי היה משתדל לקרוע] את השלשלת, אמר ליה [לו] בניהו: שמא דמרך עלך, שמא דמרך עלך [שם אדוניך עליך, שם אדוניך עליך] ואל תקרע את השלשלת, שהרי שם שמים כתוב עליה, ואסור להשחיתה.

כי נקיט ליה ואתי [כאשר לקח אותו בניהו את אשמדאי ובא] לירושלים, מטא דיקלא חף ביה שדייה [הגיע לדקל והתחכך בו, הפילו], מטא לביתא שדייה [הגיע לבית הפיל אותו], מטא גבי כובא דההיא ארמלתא [הגיע ליד צריף קטן של אלמנה אחת], נפקא [יצאה] האלמנה