אב מלאכה ומלאכה (סוג מלאכה) שעשה. ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת.

א גמרא מתחילה באים לברר את לשון המשנה, ושואלים: מאי טעמא תנא [מה טעם שנה] בלשון "כלל גדול "? אילימא [אם תאמר] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה בהמשך הפרק "ו עוד כלל אחר אמרו" שלא כלל בו אלא שתי הלכות, ועל כן במשנתנו שכללה יותר הלכות תנא [שנה] בה התנא בלשון "כלל גדול". וגבי [ואצל] שביעית נמי [גם כן] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה (שביעית פ"ז מ"ב) לשון "עוד כלל אחר " תנא [שנה] שם בתחילת הפרק לשון "כלל גדול", ותובן איפוא לשון זו אף במסכת שביעית. והא גבי [ואולם הרי אצל] מעשר שנאמרו שם במשנה (מעשרות פ"א מ"א) שני כללים בזה אחר זה, דקתני [ששנה] התנא בהמשך המשנה לשון "ועוד כלל אחר אמרו", ואף על פי כן לא תני [שנה] התנא בתחילתה בלשון "כלל גדול", אלא "כלל אמרו"!

אמר ר' יוסי בר אבין: הביטוי "כלל גדול" אכן אינו תלוי במציאותו של כלל נוסף, אלא בחשיבותו של הכלל. ולכן שבת ושביעית דאית בהו [שיש בהם] דינים שונים שחלקם אבות וחלקם תולדות — תנא [שנה] התנא במשנה בלשון "כלל גדול", ואילו מעשר דלית [שאין] בה אבות ותולדות, אלא לכל דיניו הגדרה זהה לא תנא [שנה] בלשון "כלל גדול ". ומקשים: ולגירסת המשניות של בר קפרא, דתני [ששנה] לשון "כלל גדול " במעשר, מאי [מה, אלו] אבות ומאי [ומה, אלו] תולדות איכא [יש] במעשר?

אלא לאו היינו טעמא [האם לא זהו הטעם] שבכל מקום שנאמר "כלל גדול" הרי הוא ביחס לכללים אחרים בהלכות אחרות; וכך יש להבין: גדול עונשו של שבת, כלומר, התחום בו חלים דיני שבת והעונשים על חילולה יותר משל שביעית, שאילו שבת איתא [ישנה, הלכותיה חלות] בין בתלוש מן הקרקע ובין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתא [אינה, אין הלכותיה חלות] ובמחובר איתא [ישנה]. וכן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, שאילו שביעית איתא [ישנה] מן התורה בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתא [ישנו] ובמאכל בהמה ליתא [אינו].

ולשיטת בר קפרא דתני [ששנה] לשון "כלל גדול "אף במעשר יש להבין כך: גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה, שאילו חובת מעשר איתא [ישנה, חלה] מדברי סופרים גם בתאנה וגם על ירק, ואילו פיאה ליתא [אינה שייכת] בתאנה ובירק. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פיאה, כלל אמרו בדין פיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום — חייב בפיאה.

ומסבירים מה בא כל פרט בהגדרה זו להדגיש: מה שאמרו "אוכל" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ספיחי סטיס וקוצה שלמעשה שימושם רק לצורך צביעה ולא למאכל, ולכך אין בהם דין פאה. ומה שאמרו "ונשמר" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] גידולי הפקר, שכיון שאינם נשמרים הריהם פטורים מן הפיאה. "וגידולו מן הארץ" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] כמיהין ופטריות שאינם כשאר הצמחים, ואין כוח גידולם מן האדמה, ולכך אי אפשר לומר עליהם שגידולם מן הארץ. "ולקיטתו כאחת" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] תאנה שפירותיה נלקטים במשך זמן רב, לפי שאינם מבשילים בבת אחת. "ומכניסו לקיום" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ירק, שאין אדם אוצר (מקיים) אותו זמן ממושך במחסנים, כיון שאינו נשמר לאורך זמן.

ואילו גבי [אצל] מעשר תנן [שנויה משנה], כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ — חייב במעשר. ואילו התנאים של לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן [שנינו], ומכאן שתאנה וירקות נכנסים בגדר חובת המעשר, ורחב איפוא תחום חלות דיני מעשר מזה של הפיאה.

ב במשנה דובר בשוכח עיקר שבת, ויש צורך לברר כיצד יתכן שאדם מישראל ישכח את כל עיקרה של שבת. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מתניתין [משנתנו] מדברת בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ולא ידע את דיני השבת. אבל מי שהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב על כל שבת ושבת כמי שיודע עיקר שבת. ומעתה באים לברר את השיטה ולמצות את פרטיה. תנן [שנינו במשנתנו]: "השוכח עיקר שבת", לאו [האם לא] מכלל לשון "השוכח" אתה למד דהויא ליה [שהיתה לו] ידיעה מעיקרא [מתחילה]?! שהרי שיכחה משמעה שנעלם דבר שהיה ידוע פעם, וקשה איפוא לשיטת רב ושמואל! ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "כל השוכח עיקר שבת" — שהיתה שכוח ממנו מאז ומעולם עיקרה של שבת, שלא ידע ממנה כלל.

ושוב מקשים: אבל אם כן, לשיטה זו אם הכיר ולבסוף שכח מאי [מה יהא דינו] — הריהו חייב על כל שבת ושבת, אם כן אדתני [עד שהוא שונה] במשנה את הדין הבא שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב חטאת על כל שבת ושבת, ליתני [שישנה] במקום זאת "הכיר ולבסוף שכח", ונבין מעצמנו שכל שכן הא [מקרה זה] שהיודע ממש עיקרה של שבת וודאי שיהא חייב על כל שבת ושבת! ומתרצים: לשיטת רב ושמואל מאי [מה משמעות] הביטוי "היודע עיקר שבת" — מי שהיה יודע עיקרה של שבת פעם אבל עכשיו שכחה, והוא הוא הדין שאפשר להוציא מדברי רב ושמואל.