דרא [ישא] ר' אבינא לסילתיה ואזל לגבי [את סלו וילך אצל] רב הונא רביה [רבו] כלומר, כדי לזכות בדבר צריך הוא לסמוך על מה שאמר רבו. שאמר רב הונא: גיטו של אדם הוא כמתנתו, מה מתנתו שנתן כאשר היה שכיב מרע וחשב שהוא עומד למות, אם עמד (הבריא) ממחלתו — חוזר, אף גיטו, אם עמד מחוליו — חוזר.

ומהשוואה זו אפשר ללמוד עוד לצד האחר: מה גיטו של העומד למיתה, אף על גב [אף על פי] שלא פריש [פירש], כיון שאמר "כתבו" — אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תנו" — הרי זה גט, וכפי ששנינו במשנתנו, אף מתנתו, כיון שאמר "תנו" — אף על גב [אף על פי] שלא קנו מיניה [עשו קנין עימו] — הרי הוא קונה. ואם כן, יכול ר' אבינא להסתמך על ההשוואה בין גט למתנה, ויקבל את המתנה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא: אי [אם] כך אתה אומר, הרי אפשר להמשיך את ההשוואה ולומר: מה מתנה ישנה וחלה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה! והרי אין הדבר כן! ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! בשלמא [נניח] מתנה איתה [ישנה] לאחר מיתה, אלא גט לאחר מיתה מי איכא [האם ישנו]? שהרי הגט הוא ניתוק הקשר בין איש ואשתו, וכאשר אין הבעל קיים — אין משמעות לגט, ובוודאי אין להשוות לענין זה.

אלא, ר' אבא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הלא ציווי זה של גניבא מתנת שכיב מרע במקצת היא כאשר אין נותן את כל רכושו, ומתנת שכיב מרע במקצת בעיא [צריכה] קנין! ותוהים: האם מכלל הדברים אתה למד שרב הונא לפיו זוכה ר' אבינא במתנה סבר [סבור] שמתנת שכיב מרע במקצת לא בעיא [אינה צריכה] קנין? והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] על מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא [שצריכה] קנין! ומתרצים: שאני הכא [שונה כאן] שמצוה מחמת מיתה הוא. ואין בכך רק דין מתנת שכיב מרע, אלא יש לעשות כדבריו משום שהוא מצווה מחמת מיתה, ומצוה לקיים דברי המת אף שלא נעשו בקנין, ואף אם היתה זו מתנה במקצת.

ותוהים: מכלל הדברים אתה למד שר' אבא סבר: מצוה מחמת מיתה בעיא [צריכה] קנין? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] בענין המצווה מחמת מיתה שלא בעי [צריך] קנין! ואם כן, מדוע נתקשה בדבר?

אלא ר' אבא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הלא "ארבע מאות זוז חמרא" [יין] לא קאמר [אמר] גניבא שיתנו לר' אבינא, "דמי ארבע מאות זוז חמרא" [יין] לא קאמר [אמר], "ארבע מאות זוז מחמרא" [מן היין] קאמר [אמר]! והשאלה היא: למה התכוון בדיבור סתום זה? ואידך [והאחרים] שאינם חושבים שזה קושי, סבורים שמה שאמר "מחמרא" ["מן היין"], אמר כדי לייפות את כחו. כלומר, גניבא רצה לתת לר' אבינא מתנה בערך מסויים, וכדי לייפות את כוחו, שיהיה לו ממה לגבות ושלא ידחוהו היורשים בתואנות, פירש ממה יגבה את הכסף. ומעירים: אכן, שלחו מתם [משם מארץ ישראל] ואמרו: מה שאמר "מחמרא" [מן היין], הרי זה כדי לייפות את כחו של ר' אבינא.

א משנה מי שהיה מושלך לבור, וחשב שהוא הולך למות, ואמר: "כל השומע את קולו (קולי) יכתוב גט לאשתו (לאשתי) "ואמר את שמו ושמה ושאר פרטים נחוצים — הרי אלו השומעים יכתבו ויתנו למרות שלא ראו את האיש ואינם מכירים אותו.

ב גמרא שואלים: וליחוש [ונחשוש] שמא שד הוא! שהרי לא ראו את האיש שבבור אלא שמעו את קולו בלבד! אמר רב יהודה: מדובר כשראו לו, לזה שבבור, דמות אדם.

ומקשים: אינהו נמי אידמויי אידמו [אלו השדים גם כן נדמים] לבני אדם כשירצו בכך, ואין זו הוכחה שהוא אדם ולא שד! ומשיבים: דחזו ליה בבואה [שרואים לו צל]. ושואלים: אינהו נמי אית להו בבואה [הם, השדים גם כן יש להם צל]! ומשיבים: דחזו ליה בבואה דבבואה [שרואים לו צל של צל]. ושואלים: ודלמא אינהו נמי אית להו [ושמא הם גם כן יש להם] צל כזה? אמר ר' חנינא: לימדני יונתן בני: בבואה אית להו [צל יש להם], ואילו בבואה דבבואה לית להו [צל של צל אין להם].

ושואלים: ונחשוש דלמא [שמא] צרה היא, כלומר, שבבור היתה צרתה של אותה אשה, ומחמת ששונאת אותה רוצה לגרום לה לקלקול, ואומרת בשם הבעל שציווה לתת גט, ותבוא האשה להינשא לאחר שלא כדין, ותפסיד הכל! ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בשעת הסכנה, כותבין ונותנין גט אף על פי שאין מכירין את האיש, ואין יודעים אם הוא באמת הבעל, משום שיש חשש גדול יותר שתישאר עגונה. וכיוצא בזה במקרה של המושלך לבור, שאין אפשרות להמתין ולברר את הדבר כראוי.

ג משנה הבריא שאמר: "כתבו גט לאשתי" ולא אמר שיתנו לה — אנו אומרים שרצה לשחק (לצחוק, להרגיז) בה, שהרי אמר רק לכתוב ולא אמר לתת, ואין זה גט.

מסופר: מעשה בבריא אחד שאמר "כתבו גט לאשתי", ועלה אחר כך לראש הגג ונפל ומת, אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, כלומר, שאיבד עצמו לדעת — הרי זה גט, שמובן ממעשיו שידע שהוא הולך למות ובוודאי התכוון לתת לה גט, ואם הרוח דחתו (הפילה אותו) ובתאונה נפל — אינו גט, שמתחילה לא התכוון לתת לה גט.

ד גמרא ותוהים על השנוי במשנה: מעשה לסתור? וכי מביאים מעשה מייד לאחר ההלכה כדי לסתור אותה? שהרי קודם אמרו שגט כזה של בריא אינו גט, ואילו ממעשה זה משמע שפעמים אף גט שאמר בריא לכתוב הוא בכל זאת גט!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך שנה בה]: הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" — רצה לשחק בה, ואולם אם הוכיח סופו על תחילתו שהוא הולך למות — הרי זה גט, ומעשה נמי [גם כן] בבריא שאמר "כתבו גט לאשתי", ועלה לראש הגג ונפל ומת, ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל — הרי זה גט, אם הרוח דחתו — אינו גט.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי כנישתא [אדם אחד שנכנס לבית הכנסת], אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו [מצא מלמד תינוקות ובנו שיושבים יחד, ויושב איש אחר אתם], אמר להו [להם]: בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו [שנים מכם שיכתבו גט לאשתי], לסוף שכיב מקרי ינוקא [מת מלמד התינוקות], והשאלה היתה: מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא [האם ממנים אנשים את הבן שליח במקום האב] ואותו אדם התכוון שגם בנו של מלמד התינוקות יוכל להיות שליח, אף שאביו נמצא שם, או לא? שנתכוון רק לאב ולאדם השלישי ולא מינה את הבן לשליח, ועכשיו שמת האב אין עוד שני עדים לגט זה.

רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא [אין אנשים ממנים את הבן שליח] במקום אבא, ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא [ממנים אנשים את הבן שליח] במקום אבא. אמר רבא, הילכתא [הלכה היא]: משוו אינשי ברא שליחא [ממנים אנשים את הבן שליח] במקום אבא [האב].

ה משנה אמר הבעל לשנים: "תנו גט לאשתי",