או אחד מן כת הראשונים ואחד מן כת האחרונים מעידים, ואחד נוסף מצטרף עמהן בשתי העדויות.

א גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו: בעל אומר שהגט שנתן בידי אדם אחר היה לפקדון בלבד ולא לגירושין, ואין האשה מגורשת, ושליש (מי שהושלש, הופקד, בידו) אומר שהגט ניתן לו לשם גירושין, מי מהם נאמן? רב הונא אמר: בעל נאמן, ורב חסדא אמר: שליש נאמן.

ומסבירים את שיטותיהם: רב הונא אמר בעל נאמן, שאם איתא [יש] מקום לומר שלגירושין יהביה ניהליה [נתן אותו לו לשליש], לדידה הוה יהיב לה ניהלה [לה עצמה היה נותן את הגט] ומדוע הוצרך לשליש? אלא ודאי רצה רק להפקיד את הגט בידו. ורב חסדא אמר: שליש נאמן, דהא [שהרי] הבעל עצמו הימניה [האמין לו], ונתן לו ביד ייפוי כוח גמור.

מתיב [מקשה] ר' אבא לרב הונא ממה ששנינו: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשבת], ושליש נאמן משניהם, משני הצדדים המתדיינים ביניהם, כיצד? אם צד זה אומר שחייב לו כך, סכום מסויים, וזה, הצד השני, אומר כך, שחייב פחות מכן, שליש שנתנו בידו את הכסף שימסרנו לבעל החוב נאמן לומר מה היה החוב, וקשה מכאן לשיטת רב הונא שאמר שהבעל נאמן ולא השליש!

ודוחים: מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] ממון, דאיתיהיב [שניתן] למחילה, שכיון שנתן המלווה לשליח האמין לו וסמך עליו, וגם אם השליח שינה מן הדברים — הרי זה ממון בלבד, וניתן למחילה, והרי זה כאילו מחל לו מראש. ואין להוכיח מכאן לענין גיטין, שאין בכוח אחד מהם לשנות את העובדות על ידי ויתור.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: וכן הוא הדין, שנאמן השליש, לגיטין! ומשיבים: אין הכוונה לגיטין של גירושין אלא לגיטי ממון, כלומר, סתם שטרות. ומקשים על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: וכן לשטרות, ואם כן האמור "וכן לגיטין" אמור בגיטי נשים, שהרי לא היה נשנה אותו דין פעמיים בלשונות שונות!

ודוחים: מידי גבי הדדי תניא [וכי זו אצל זו הן שנויות] אילו היה נאמר בברייתא אחת "וכן לגיטין וכן לשטרות", היה ברור שגיטין הם גיטי נשים ושטרות הם שאר שטרות, אבל כיון שאלה הן שתי ברייתות נבדלות, שמא האחת קוראת לשטרות גיטין, והשניה קוראת להם שטרות.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו], האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי" — צריכה שתי כיתי עדים, שנים שיאמרו: "בפנינו אמרה", ושנים שיאמרו: "בפנינו קבל וקרע". ואמאי [ומדוע]? ליהמניה [שיאמינו לו] לשליש שמסר הבעל לידו את הגט, שיהא נאמן בדיבורו בלבד, בלא עדים!

ודוחים: מי קא נפיק גיטא [האם יוצא הגט] מתותי ידיה דליהמניה [מתחת ידו שנאמין לו]? שהרי השליש נאמן רק כאשר הדבר שעליו דנים נמצא בידו, שכיון שבכוחו לעשות בו כרצונו, נאמן בדיבורו. אבל כאן — הלא כבר אין הגט בידו, ואין לו עוד דין שליש ונאמנות של שליש.

ומקשים: תינח [נניח] שצריכים עדים שאמרה, שמינתה אותו שליח, אבל עדים שיעידו שקיבל למה לי? הלא הגט מצוי בידו, ואין צריך להעיד על כך! אמר רבה: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], כלומר, עיקר חלות הגט הוא במסירתו בעדים, ולכן יש צורך בעדות על מסירת הגט בשעה שבה הוא חל.

ותוהים לעצם פירוש הדברים במשנה: קרע למה לי? מדוע צריך השליש לקרוע את הגט? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הגזירה שנו, שאסרה המלכות לכתוב גיטין, ולכן מייד אחר שחל הגט היו קורעים אותו, כדי שלא תהא הוכחה ביד השלטונות.

אמר רבה: ומודה רב הונא, אף שאמר שהבעל נאמן, דאי אמרה איהי [שאם אומרת היא] האשה: לדידי [לי עצמי] אמר לי השליש שלגירושין יהביה ניהליה [נתן אותו בעלי לו] — מהימנא [נאמנת]. ותוהים על דברי רבה: מי איכא מידי [האם יש דבר], ששליש גופיה [עצמו] לא מהימן [נאמן] לדעת רב הונא, ואיהי מהימנא [והיא נאמנת] כשאומרת בשם השליש?

אלא, כך אמר רבה: מודה רב הונא שאי אמרה קמאי דידי [אם היתה אומרת: בפני שלי] לגרושין יהביה ניהליה [נתן אותו לו] — מהימנא [נאמנת], והטעם: מיגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהליה בעל [מתוך שאם היא רוצה היתה יכולה לומר שלה עצמה נתן אותו הבעל] ונתגרשה בו, על כן כשהיא אומרת שנתנו הבעל לשליח לשם גירושין — נאמנת.

ב ועוד דיון בנושא דומה, בעל אמר שנתן לשליח גט לשם גירושין, ואף שליש אומר שלגירושין נמסר לו, והיא אומרת: נתן לי השליח את הגט, ואולם אבד הגט, אמר ר' יוחנן: הוה [הרי זה] ספק שאירע בדבר שבערוה, ואין דבר שבערוה נגמר פחות משנים המעידים על כך.

ושואלים: ואמאי [ומדוע]? וליהימניה [ושיאמינו לו] לשליש שמסר אותו, שהרי אמרנו שהוא נאמן משניהם! ואומרים: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה [האם יוצא גט מתחת ידו שנאמין לו]?

ומקשים: ולהימניה [ושיאמינו לו] לבעל, שהרי אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גירשתי את אשתי" — נאמן! ודוחים: מי קאמר [האם אומר] הבעל במקרה זה גירשתי? הלא הוא אומר רק שמסר לשליח!

ומקשים עוד: ולימא [ונאמר] ונסמוך על מה שאמרו: חזקה שליח עושה שליחותו! שאמר ר' יצחק, האומר לשלוחו: "צא וקדש לי אשה" סתם, איזו שהיא, ומת שלוחו ואין האיש יודע אם קידש אשה ואת מי קידש — אסור האיש בכל הנשים שבעולם, שהרי על כל אשה יש מקום לחשוש שמא היא אחות או בת או קרובה אחרת של אותה אשה שהשליח קידש, ולכן אנו אוסרים עליו לשאת כל אשה. ודבר זה נסמך על ההנחה שהשליח אכן קידש אשה כלשהי, כי חזקה שליח עושה שליחותו, ונמצא שאף בדבר שבערווה סומכים על חזקה זו!