מי קוראין? לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא ושייליה [בא ושאלו] את ר' יצחק נפחא, אמר ליה [לו] ר' יצחק נפחא: אחריהן קוראין תלמידי חכמים הממונין פרנסים (מנהיגים) על הצבור, ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הציבור אף על פי שלא נתמנו בפועל. שאמרו חכמים שתלמיד חכם ששואלים אותו הלכה בכל מקום ויודע לענות הוא הראוי למנותו פרנס על הציבור. ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור, ואחריהן ראשי כנסיות ואחריהם כל אדם.

א שלחו ליה [לו] בני גליל לר' חלבו: מהו הדין, האם מותר לקרות (לקרוא) בחומשים בבית הכנסת בציבור, או שצריך לקרוא דווקא בספר תורה שלם? לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא שייליה [בא ושאלו] שאלה זו לר' יצחק נפחא, לא הוה בידיה [היה בידו] מענה. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], ופשטוה [ופתרוה] את השאלה הזו מהא [מהלכה זו] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: ספר תורה שחסר יריעה אחת — אין קורין בו, משמע שאין קוראים בציבור בדבר חסר.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן), אין מכאן ראיה; התם מחסר במילתיה [שם הוא חסר בעניינו], שהרי חסרה בו יריעה, ואולם הכא לא מחסר במילתיה [כאן אינו חסר בעניינו], שהרי הוא חומש שלם. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד הצבור.

ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי ספר אפטרתא [הפטרות] שכתובות בו כל ההפטרות — אסור למקרי ביה [לקרוא בו] בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שלא ניתן דבר כזה ליכתב [להיכתב] אלא כותבים ספר מקרא שלם.

מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי [לטלטל אותו גם כן] אסור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהא [שהרי] לא חזי למיקרי ביה [אינו ראוי לקרוא בו], וכיון שכך הריהו כמוקצה בשבת. ודוחים: ולא היא (ואינו כן), אלא שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה [מותר לטלטלו ומותר לקרוא בו], והראיה לדבר: ש

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא [היו מעיינים בספר של אגדה] שהיו כתובים בו דברי חכמים בשבתא [בשבת], והא [והרי] לא ניתן ליכתב, שמעיקר הדין אין כותבים דברי תורה שבעל פה. אלא כיון שלא אפשר בלי כתיבה, אנו כותבים דברי תורה שבעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), הכא נמי [כאן גם כן] בספר הפטרות כיון שלא אפשר לכתוב תמיד ספרי מקרא שלמים — יש להשתמש באותו נימוק — "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ב בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה שכתוב בה רק חלק מן התורה לצורך תינוק כדי להתלמד בה? ומעירים: תיבעי [תישאל השאלה] הן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] תורה מגילה מגילה ניתנה מתחילתה, שמשה היה אומר לישראל פרשה מסויימת וכותבה, ואחר כך פרשה אחרת, עד שנגמרו כל הפרשיות, וכן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה חתומה ניתנה, שלא היתה התורה כתובה קודם חלק אחר חלק, אלא לבסוף כתבה משה כולה כאחת.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה מגילה מגילה ניתנה, וצדדי השאלה: מן הצד האחד אפשר לומר כיון שמגילה מגילה ניתנה גם עתה כותבין מגילה מן התורה, או דילמא [שמא] נאמר: כיון דאידבק אידבק [שהודבק הודבק], שהרי תורה שניתנה לישראל תורה שלימה ניתנה, ולא הותר לכתוב מגילות.

וכן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] תורה חתומה ניתנה. וצדדי השאלה: האם נאמר כיון שחתומה ניתנה אין כותבין, או דילמא [שמא] כיון שלא אפשר באופן אחר כתבינן [כותבים אנו]? אמר ליה [לו] רבה: אין כותבין מגילה כזו, ומה טעם? לפי שאין כותבין, כלומר, שלפי שאסור לכתוב דבר שהוא רק חלק מן התורה.

איתיביה [הקשה לו] אביי: הרי שנינו, אף היא הילני המלכה עשתה למקדש במתנה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה, חקוקה, עליה, משמע שאפשר לכתוב חלק מן התורה! אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' ינאי: לא היתה טבלה זו כתובה כדרכה אלא באל"ף בי"ת, כלומר, רק ראשי תיבות, שלפיהן היה הכהן הכותב את מגילת הסוטה זוכר ויודע מה לכתוב.

איתיביה [הקשה לו], הרי שנינו בברייתא: כשהוא, הכהן, כותב את הכתוב במגילת הסוטה, הריהו רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, משמע שבטבלא כתובה הפרשה עצמה כפי שהיא! ודוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון: לא "מה שכתוב" אלא "כמה (כמו, כעין מה) שכתוב בטבלא".

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא במפורש: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא? "אם שכב... אם לא שכב" (ראה במדבר ה, יט)! והשיב לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בסירוגין, שלא היה הדבר כתוב בשלימות אלא בדילוגים.

ומעירים: מחלוקת זו אם מותר לכתוב מגילה לתינוק על מנת להתלמד בה היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו של הכותב להשלים ולהוסיף על המגילה עד שייכתב ספר שלם — מותר. ר' יהודה אומר: בספר בראשית — כותב מגילה אחת עד דור המבול. בתורת כהנים (ספר ויקרא) — עד "ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט, א).

ומביאים את המחלוקת שהזכרנו לעיל, אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה: תורה — מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי" (תהלים מ, ח), שאמר דוד המלך על עצמו שיש פרשה בתורה ("מגילת ספר") שנרמז בה עניינו ("כתוב עלי"), משמע שכל חלק בתורה הוא מגילה לעצמה. ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה — חתומה ובשלימותה ניתנה, שנאמר: "לקח את ספר התורה הזאת" (דברים לא, כו), הרי שספר שלם ניתן.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוחנן, גם כן] מה יפרש בכתוב זה? הכתיב [הרי נאמר] "לקח", לומר שספר תורה שלם ניתן! ומשיבים: הפסוק ההוא מדבר לבתר דאידבק [לאחר שהספר נדבק, הושלם].

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ריש לקיש, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "במגלת ספר כתוב עלי", הרי שמגילה מגילה ניתנה! ומשיבים: הפסוק ההוא בא ללמדנו שכל התורה כולה איקרי [נקראת] מגילה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי מה אתה רואה ואמר אני ראה מגלה עפה" (זכריה ה, ב).

אי נמי [או גם כן], לכמו שאמר ר' לוי, שאמר ר' לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, כלומר, באחד בניסן. אלו הן: פרשת כהנים שבפרשת "אמור" (ויקרא כא, א ואילך), ופרשת לוים (במדבר ח, א ואילך), ופרשת טמאים ("תזריע" ו"מצורע" בויקרא), ופרשת שילוח טמאים (במדבר ה, א – ד), ופרשת "אחרי מות" (ויקרא פרק טז),