קצוצי (בתי) תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר. ר' ינאי בר' ישמעאל אמר: שלש קופות (סלים גדולים) של ארבעים ארבעים סאה של תפילין. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: ארבעים קופות של שלש שלש סאין.

ומעירים: ולא פליגי [חלוקים] ר' יוחנן ור' ינאי: הא דרישא, הא דדרעא [זו בתפילין של ראש, זו בתפילין של יד] שבגלל ההבדל בדרך עשייתן היו גם נבדלות בגודלן.

אמר ר' אסי: ארבעה קבין מוח של תינוקות שרוצצו את גולגולותיהם נמצאו על אבן אחת. עולא אמר: תשעת קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא בר מרי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו אשרי שי אחז ונפץ את עלליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט).

א נאמר: "בני ציון היקרים המסלאים בפז" (איכה ד, ב), מאי [מה] פירוש "מסלאים בפז"? אילימא [אם תאמר] דהוו מחפי בפיזא [שהיו מחופים מכוסים ממש בפז], והאמרי דבי [והרי אמרו בבית] מדרשו של ר' שילא: תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא [שני משקלות איסרי פז ירדו לעולם], חדא ברומי וחדא בכולי עלמא [אחד ברומא ואחד בכל העולם] אם כן, בודאי אי אפשר היה לחפות את בני ירושלים בפז, שהרי אין די פז בעולם כולו! אלא הכוונה היא שהיו מהוללים ("מסולאים") ביופיים עד שהיו מגנין (משפילים) את הפז ביופיין.

ומספרים: מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו [מתחילה חשובי הרומאים היו מחזיקים תבליט של חותם והיו משמשים מיטתם] כנגד התמונה היפה, כדי שיהיו להם ילדים יפים כיוצא בה, מכאן ואילך, מזמן המלחמה, מייתו [היו מביאים] בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי [ואוסרים אותם ברגלי מיטותיהם והיו משמשים מיטתם] כנגדם, משום שהיו יפים כל כך.

היה מעשה שעשו כך לשני ילדים, אמר ליה חד לחבריה [אמר לו אחד לחבירו]: הא, היכא כתיבא [צרה זו, היכן היא כתובה]? אמר ליה [לו]: כפי שנאמר: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" (דברים כח, סא). אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן [כמה אני רחוק מהמקום הזה], כלומר, בלימודי שלמדתי, כמה עוד היה לי ללמוד כדי להגיע לשם, לאותו פסוק? אמר ליה [לו]: אינגד פוסתא ופלגא [אם היית מושך דף וחצי] היית מגיע לשם. אמר ליה [לו] הילד ששאלו: אי מטאי לגביה [אם הייתי מגיע אצלו, לפסוק זה] לא איצטריכי לך [הייתי צריך אותך], שהייתי יודע מעצמי שעל כך מדובר בכתוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא)? ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות (ילדים), וכל אחד ואחד מהמלמדים הללו היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן,

וכשהיה אויב נכנס לשם היו התינוקות דוקרין אותן בחוטריהן (קני הכתיבה שבידם), וכשגבר אויב ולכדום, כרכום את כל התינוקות הללו בספריהם והציתום באש.

ועוד בענין ילדי ירושלים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק (ילד) אחד יש בבית האסורים, והוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר כאילו לעצמו: "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מב, כד)? ענה אותו תינוק ואמר את המשך הכתוב: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (ישעיה מב, כד).

אמר ר' יהושע: מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל אם יתנו לו את ההזדמנות לכך, שהרי כבר עתה הוא חכם כל כך. ונשבע: העבודה (בעבודת המקדש)! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין (שקובעים) עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ואכן, לא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו [ומי הוא זה]? — ר' ישמעאל בן אלישע.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של הכהן הגדול ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים שונים. לימים נזדווגו (נפגשו) שניהם במקום אחד, אדון זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה,

אמרו האדונים: בוא ונשיאם את העבד והשפחה זה לזה, ונחלק בינינו בוולדות שיוולדו להם, שודאי יהיו יפים מאד. הכניסום לחדר להתייחד, זה הבן ישב בקרן זוית (פינה) זה, וזו הבת ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים, אני אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה.

כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה שהם אח ואחות, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן מרוב צער. ועליהן קונן ירמיה: "על אלה אני בוכיה עיני עיני י רדה מים" (איכה א, טו).

אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, ולמה קראו לה כך? צפנת — שהיו הכל צופין ביופיה, בת פניאל — שהיתה בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים בקודש הקדשים בבית המקדש,

שנתעלל בה ואנסה שבאי (שודד) כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו האיש למוכר: הראני את יופיה, אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח (לקנות) אותה — קח (קנה), שאין כיופיה בכל העולם כולו.

אמר לו: אף על פי כן רוצה אני לראות. הפשיטה ששת חלוקים, ושביעי קרעתה היא עצמה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו, לפני ה': רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת וכך אתה מבזה אותנו, על קדושת שמך הגבור שנקרא עלינו למה לא תחוס?

ועליה קונן ירמיה: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאם יבא השודד עלינו" (ירמיה ו, כו), "עליך" לא נאמר אלא "עלינו", כביכול, עלי, על הקדוש ברוך הוא, ועליך בא שודד, שגם הקדוש ברוך הוא משתתף בצער זה, ואף שמו מתבזה.

ב אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו" (מיכה ב, ב)? — מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו (המורה שלו), ושוליא דנגרי הוה [ושוליית אומנים היה], שלמד אצלו מלאכת הנגרות.

פעם אחת הוצרך (רבו) ללות כסף, אמר לו התלמיד שהיה עשיר: שגר (שלח) אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה וזנה עמה שלשה ימים. קדם השוליה ובא אצלו אצל המורה, אמר לו המורה: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר (שלחתי אותה מייד), ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך ואנסוה.

אמר לו: מה אעשה? אמר לו התלמיד: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה ואין לי כסף. אמר לו התלמיד: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא התלמיד ונשאה.

כיון שהגיע זמנו של החוב להיפרע ולא היה לו לפורעו, אמר לו התלמיד: בא ועשה (עבוד) עמי בחובך. והיו הם, האיש והאישה, יושבים ואוכלים ושותין, והוא, הבעל הקודם, היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין של ישראל. ואמרי לה [ויש אומרים] שהדין נגזר על שתי פתילות בנר אחד, בלשון נקיה: על עוון אשת איש.

ג ומעתה חוזרים לפירוש המשנה: שנינו לקח (קנה) מן הסיקריקון וחזר וקנה מבעל הבית — אין מיקח זה מועיל. אמר רב: לא שנו שאין זה אלא שאמר לו בעל הבית הראשון כשהלה קנה ממנו: "לך חזק וקני" [החזק וקנה בקנין חזקה], שיכול הוא לומר שלא התכוון למכור לו בכך, אבל אם כתב ומכר לו בשטר — קנה. ושמואל אמר: אף בשטר נמי [גם כן] לא קנה, עד שיכתוב לו בעל הבית הראשון אחריות על נכסיו, שבכך הוא מראה שזוהי מכירה אמיתית.