אמר ליה [לו] בעל הבית: לא. אמר ליה [לו] בר קמצא: יהיבנא [אתן] לך דמי פלגא דסעודתיך [חצי סעודתך] ובלבד שלא תוציאני! אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו]: יהיבנא [אתן] לך דמי כולא סעודתיך [כל סעודתך]! אמר ליה [לו]: לא, ולבסוף נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה [אחזו בידו והעמידו והוציאו החוצה].

אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן [והיו יושבים שם חכמים] ולא מחו ביה [בו] אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו [למד אתה מכאן שנוח להם] בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [אלך, ואלשין עליהם בבית המלך]. אזל [הלך] למלכות אמר ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שכן הוא? אמר ליה [לו]: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה [שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו].

אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר]. בהדי דקאתי [בזמן שבא] בר קמצא משם שדא ביה מומא [הטיל בו מום] בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה [ויש אומרים] בדוקין (בעפעפיים) שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא [מקום שבשבילנו הוא נחשב למום] ולדידהו לאו מומא הוא [ולהם, לדעת הגויים, אינו מום] ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.

סבור רבנן לקרוביה [חשבו חכמים להקריב אותו] בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור [[חשבו] חכמים למיקטליה [להרוג אותו] כדי שלא ליזיל ולימא [ילך ויאמר] למלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו (יראת השמים, צדקותו) של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

א שדר עלוייהו [שלח עליהם] את נירון קיסר. כי קאתי [כאשר בא] לירושלים רצה לנסות בגורל, שדא גירא [זרק חץ] למזרח — אתא [בא] החץ ונפל בכיוון ירושלים, זרק למערב — אתא [בא] נפל בירושלים, וכך עשה לכל ארבע רוחות השמים — ובכל פעם אתא [בא] ונפל החץ בירושלים.

ניסה עוד גורל: אמר ליה לינוקא [אמר לו לתינוק]: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום. אמר ליה [לו] את הפסוק: "ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל" (יחזקאל כה, יד). אמר נירון: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה [הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו], ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא [והוא רוצה לקנח את ידיו באיש הזה, בי], שלבסוף איענש על שהייתי השליח לעשות זאת. ערק ואזל ואיגייר [ברח והלך והתגייר], ונפק מיניה [ויצא ממנו] לבסוף ר' מאיר.

ב שדריה עילוייהו [שלח עליהם] את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני [בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים]. הוו [היו] בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי [שלושה עשירים אלה]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריון — שנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע — כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת — שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם.

ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד [אחד] מהם אמר להו [להם]: אנא זיינא להו בחיטי ושערי [אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא [ביין ובמלח ובשמן], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: בדציבי [בעצים] שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי [ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים] שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו], בר מדציבי [חוץ מהמפתח של מחסן העצים] שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר [שכן היה אומר] רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי [מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים] כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא [היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים].

הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

ג ועל רעב זה מסופר: אשה אחת ושמה מרתא בת בייתוס עתירתא [עשירה] שבירושלים הויא [היתה]. שדרתה [שלחה] לשלוחה ואמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי סמידא [סולת]. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכרה הסולת]. אתא [בא] אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא [סולת אין, קמח יש], אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר הקמח]. אתא [בא] ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא [קמח אין, סובין יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי. אדאזל אזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה. אתא [בא] ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא [סובין אין, קמח שעורים יש]. אמרה ליה [לו]: זיל אייתי [לך הבא] לי קמח שעורים. אדאזל איזדבן [עד שהלך נמכר] גם זה.

הוה שליפא מסאנא [היתה חלוצת נעל, יחפה] באותה שעה, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל [אצא ואראה אם אמצא דבר מה לאכול], איתיב לה פרתא בכרעא [התיישב לה גלל ברגלה] ומתה, מכיון שהיתה כל כך מפונקת והגועל גרם לה למות.

קרי עלה [קרא עליה] רבן יוחנן בן זכאי כתוב זה שבפרשת הקללות שבתורה: "הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך" (דברים כח, נו). איכא דאמרי [יש שאומרים]: לא גלל היה זה, אלא גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ואיתניסא [ונאנסה, חלתה] ומחמת גועל מתה. ומה הן הגרוגרות הללו? — שר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא [ישב ארבעים שנים בתענית] ובתפילה שלא ליחרב [תחרב] ירושלים, וכל כך רזה גופו מן התעניות כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי [שכאשר היה אוכל דבר היה נראה בולט מבחוץ]. וכי הוה בריא, מייתי ליה [וכאשר היה אוכל לאחר הצום, היו מביאים לו] גרוגרות, מייץ מייהו ושדי להו [היה מוצץ את מימיהן וזורק אותן], וזוהי הגרוגרת שמצאה מרתא בת בייתוס.

מספרים: כי הוה קאי ניחא נפשה [כאשר מתה], אפיקתא לכל דהבא וכספא [הוציאה את כל הזהב והכסף] שלה שדיתיה בשוקא [זרקה אותו בשוק], אמרה: האי למאי מיבעי לי [זה למה אני צריכה]! והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כספם בחוצות ישליכו... לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו" (יחזקאל ז, יט).

ד מסופר: אבא סקרא ריש בריוני [ראש הבריונים] של ירושלים, בר אחתיה [בן אחותו] של רבן יוחנן בן זכאי הוה [היה], שלח ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: תא בצינעא לגבאי [בוא בחשאי אלי]. אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא [עד מתי אתם עושים כך, והורגים את העולם ברעב]? אמר ליה [לו] אבא סיקרא: מאי איעביד [מה אעשה], דאי אמינא להו מידי קטלו לי [שאם אומר להם דבר יהרגו אותי]! אמר ליה [לו]: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק [ראה איזו תקנה בשבילי שאני אצא] מחוץ לעיר, אפשר על ידי כך דהוי [שתהא] הצלה פורתא [מעטה].

אמר ליה [לו] אבא סיקרא: כך תעשה ותצא מן העיר: נקוט נפשך בקצירי [עשה עצמך חולה], וליתי כולי עלמא ולישיילו [ויבואו הכל וישאלו] בך לשלומך, כבחולה, שיתפרסם הדבר, ואחר כך אייתי מידי סריא ואגני גבך [הבא דבר מסריח והשכב לידך], ולימרו דנח נפשך [ושיאמרו שמתת] ומסריח כבר, וליעיילו בך תלמידך [ויכנסו אצלך, להוציאך, תלמידיך] ולא ליעול בך איניש אחרינא [יכנס אצלך איש אחר] כדי שלא לרגשן [ירגישו] בך דקליל את [שאתה קל], דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא [שהם, הבריונים יודעים שאדם חי קל ממת].

עביד הכי [עשה רבן יוחנן כך], נכנס בו מתחת למיטתו כדי לנושאה ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא [כאשר באו לפתח העיר] בעו למדקריה [רצו השומרים לדקור אותו] כדי לבדוק אם באמת מת הוא, שכן היו עושים. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו הרומאים: רבן דקרו, כלומר, אפילו את רבם הם דוקרים! בעו למדחפיה [רצו לדחוף אותו] לבדוק אולי חי הוא ויצעק מחמת הדחיפה. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו: רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק [פתחו לו את השער, יצא], כלומר, הוציאו אותו.

כי מטא להתם [כאשר הגיע רבן יוחנן לשם] למחנה הרומאים, אמר לאספסיינוס: "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" [שלום עליך המלך, שלום עליך המלך]! אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיחייבת תרי קטלא [מחויב אתה שתי מיתות], חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא [אחת, שאין אני מלך ואתה קורא לי מלך]! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי [ועוד, אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי]? אמר ליה [לו] רבן יוחנן בתשובה לשאלותיו: דקאמרת "לאו מלכא אנא" [מה שאמרת "אין אני מלך"] —