הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? באופן שלאחר ששמו בית דין ויודעים בדיוק את ערך הנזק ובאים להיפרע מנכסי המזיק, וזה אין לו כסף מזומן לפרוע את מה שהזיק. ונחלקו במקרה כגון שהיתה עידית של הניזק שווה רק כזיבורית של המזיק ולמזיק יש גם עידית, ובמקרה זה ר' ישמעאל סבר: בעידית של הניזק שיימינן [אנו מעריכים] ויכול המזיק לשלם לו מן הזיבורית שלו, ור' עקיבא סבר: בעידית של המזיק שיימינן [מעריכים אנו].

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? — נאמרה "שדה" למטה (בסוף הפסוק) "מיטב שדה ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד) ונאמרה "שדה" למעלה (בתחילת הפסוק) "וביער בשדה אחר", מה שדה האמורה למעלה — היא שדהו של הניזק, אף שדה האמורה למטה — של הניזק.

ור' עקיבא סבר: מה שנאמר "מיטב שדהו ישלם" כוונתו דהאיך דקא [של זה שהוא] משלם, של המזיק.

ומה משיב על כך ר' ישמעאל? — אהני [הועילה] גזרה שוה של "שדה" "שדה", ואהני קרא [והועיל הכתוב] עצמו; אהני [הועילה] גזרה שוה לכדאמרן [לכפי שאמרנו], ללמד שעידית הנכסים שמשלמים ("מיטב שדהו") כוונתה לשדה של ניזק. אהני קרא [הועיל הכתוב] שממנו משמע שמדובר בשדה המזיק, לדבר אחר; דאי אית ליה [שאם יש לו] למזיק עידית וזיבורית, וזיבורית דידיה [שלו] לא שויא [אינה שווה, טובה] כעידית של הניזק — במקרה כזה משלם ליה [לו] ממיטב, מעידית של המזיק.

א שנינו בברייתא שר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב "מיטב שדהו" אלא לגבות לניזקין מן העידית שבנכסי המזיק, אם אין לו מעות, וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של קל וחומר זה מנזיקין להקדש ובאיזה מקרה מדובר כאן? אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא [אם תאמר שנגח שור שלנו, של ישראל, לשור] של הקדש הרי "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה) אמר רחמנא [אמרה התורה] והדגש במילים "שור רעהו" הוא: ולא שור של הקדש, ולפיכך אינו גובה כלום!

אלא תאמר שאין מדובר לענין ניזקין, אלא לאומר "הרי עלי מנה לבדק הבית", שאם אינו משלם בכסף, דאתי [שבא] גזבר ושקיל [ולוקח] את תשלום המנה הזה מעידית של קרקעו —

על כך יש להקשות: לא יהא דינו של הגזבר אלא כדין בעל חוב הדיוט, ובעל חוב דינו רק בבינונית! וכי תימא [ואם תאמר]: קסבר [סבור] ר' עקיבא שאף בעל חוב שקיל [לוקח] בעידית כניזקין — גם אז איכא למיפרך [יש לפרוך, להקשות ולשבור] את הקל וחומר הזה כך: מה לבעל חוב הדיוט — שכן יפה הכתוב כחו בניזקין, שכיון שהדיוט הוא מקבל תשלום עבור נזק שהזיקו שורו של אחר, תאמר בהקדש שכן הורע כחו בניזקין שאינו גובה כלל!

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כאן דנגחיה תורא דידן לתורא [שנגח שור שלנו את השור], של הקדש ור' עקיבא סבר לה [סבור] בענין זה כשיטת ר' שמעון בן מנסיא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט — פטור, ואולם שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש, בין שהיה השור הנוגח תם ובין אם היה מועד — בעל השור משלם נזק שלם.

ושואלים: אי הכי [אם כך], ממאי [ממה, מניין] מדוע יש צורך להסיק שבמקרה שהיתה עידית של הניזק כזיבורית של המזיק פליגי [חלוקים] ר' עקיבא ור' ישמעאל, וכפי שהעמיד לעיל רב אחא בר יעקב? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל], ואף לדעת ר' עקיבא, בעידית של הניזק שיימינן [מעריכים אנו], והכא בפלוגתא [וכאן במחלוקת] של ר' שמעון בן מנסיא ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים הם],

שר' עקיבא סבר לה [סבור] כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, ולענין הקדש שניזוק על ידי הדיוט גובים מעידית של המזיק, ור' ישמעאל סבר לה כרבנן [סבור כדעת חכמים] שאין בעל השור חייב להקדש כלום!

ודוחים: אם כן אתה מפרש, מאי [מה] פירוש דבריו של ר' עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית "? שמשמע מן הדברים שעל פירוש הכתוב בא ר' עקיבא לחלוק. ועוד, אם בהקדש מדברים, מאי [מה] פירוש "קל וחומר להקדש"? ועוד, הא [הרי] אמר רב אשי,