בזמן שהיובל נוהג, וכל מכירת קרקע אז היא רק לפירות, שהרי גוף הקרקע חוזר בשנת היובל לבעלים, ר' יוחנן אמר: הקונה מביא ביכורים וקורא. ריש לקיש אמר: הקונה מביא ואולם אינו קורא.

ומבארים את השיטות: ר' יוחנן אמר מביא וקורא, שסבור הוא שקנין פירות כקנין הגוף דמי [הוא נחשב] והוא יכול לומר "האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו, י). ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, שסבור שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המקרים השנויים במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. דאי איתמר בההיא [שאם היה נאמר רק באותה הלכה] ביחס לקונה קרקע לפירות, הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמר [בה אמר] ריש לקיש שהקונה אינו קורא, דכי קא נחית — אדעתא דפירא קא נחית [שכן כבר כאשר הוא יורד לקרקע — על דעת הפירות הוא יורד], שהרי פירש לו המוכר שאינו מוכר לו את גוף השדה, אבל בהך [בזו], בקונה שדה בזמן היובל, דאדעתא דגופיה קא נחית [שעל דעת לקנות את הקרקע גופה הקונה יורד לשדה], אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן שמביא וקורא. ולכן היה צריך לפרש שגם בזה ריש לקיש חולק.

ומצד שני: ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בקונה שדה ביובל בלבד, הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ר' יוחנן שהוא כקנין הגוף ולכן מביא וקורא, אבל בהך [באחרת] שבמפורש קנה רק לפירות אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לריש לקיש שמביא ואינו קורא, על כן צריכא [צריכה] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדעת ר' יוחנן ממה ששנינו: הקונה אילן וקרקעו — מביא וקורא אף על פי שצריך להחזיר את הקרקע ביובל, והרי זו כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בזמן שאין היובל נוהג, שאז הקנין הוא לצמיתות.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו — מביא ואינו קורא. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם קנה שלשה — מביא וקורא, משום שהוא זוכה גם בקרקע שביניהם, ואף על פי שהקרקע חוזרת ביובל! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בזמן שאין היובל נוהג.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב חסדא: מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש — ביובל שני, לאחר שכבר נהגה פעם אחת שנת היובל, והיו אנשים בטוחים שאכן הקרקעות חוזרות ביובל, אבל ביובל ראשון שהיה לישראל מייד אחרי כיבוש הארץ — דברי הכל מביא וקורא, דאכתי [שעדיין] לא סמך דעתייהו [סמכה דעתם] על כך שבאמת יחזרו השדות, וחשבו אנשים שהם מוכרים לצמיתות. אם כן, לדרך זו אין צורך לתרץ לשיטת ר' יוחנן כפי שאמרנו, שמשניות אלו אמורות בזמן שאין היובל נוהג, אלא אפשר לתרץ כך: לא קשיא [קשה]: הא [זו] ששנינו ושלמדנו שמביא וקורא — הרי זה ביובל ראשון, הא [זו] שמביא ואינו קורא — הרי זה ביובל שני.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים] בענין קנין פירות. ששנינו: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו בזמן שהיובל נוהג, והקדישה, ואחר כך מת אביו, מניין שתהא לפניו שדה זו כשדה אחוזה, שאם לא פדאה מן ההקדש עד היובל — שוב אינה חוזרת אליו, ואינה כשדה שקנה מחבירו ("שדה מקנה") והקדישה שחוזרת לבעלים ביובל?

— תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" (ויקרא כז, כב), ומן הכפילות נלמד שדין זה הוא דווקא בשדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, שאין הוא עתיד ליורשה, יצתה (יצאה) זו שראויה להיות שדה אחוזה, אף בשעה שהגיעה אליו דרך קניה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ואילו ר' מאיר אומר: מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה, מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" — שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שהיא שדה אחוזה. ואילו לר' יהודה ור' שמעון, המקרה של מת אביו ואחר כך הקדישה לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמדנו שדינה כשדה אחוזה, שכן פשוט שהיא לו שדה אחוזה.

ומעתה נאמר: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], שר' מאיר סבר [סבור]: שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ובהא [ובזו], בשדה שקנה מאביו, במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי [שאינו יורש דבר], שהרי כבר כשקנה את השדה מאביו — נעשה השדה לגמרי כקניינו, ולא נשתנה דבר במות אביו, והלכך [ועל כן] אם מת אביו ואחר כך הקדישה — צריך קרא [פסוק] ללמדנו שבכל זאת נחשבת לו מעתה כשדה אחוזה.

ואילו ר' יהודה ור' שמעון סברי [סבורים] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ובהא [ובזו], בשדה שקנה מאביו, במיתת אביו השתא הוא דקא ירית [עכשיו הוא שיורש] את גוף השדה, שהרי הואיל וקנה שדה זו בזמן שהיובל נוהג לא היה לו בה בקנייתו אלא קנין פירות, והלכך [ומשום כך] מת אביו ואחר כך הקדישה — לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמדנו שדינה כדין שדה אחוזה, שהרי במות אביו נוסף לו קנין הגוף בקרקע זו. וכי איצטריך קרא [ומשום כך כאשר הוצרך הפסוק], למקרה שהקדישה ואחר כך מת אביו הוא דאיצטריך [שהוצרך]?

ודוחים, אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, בעלמא קסבר [בכלל סבורים] ר' יהודה ור' שמעון שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ואף לדבריהם יש צורך לדרוש את הפסוק כפי שדורש אותו ר' מאיר, למקרה שמת אביו ואחר כך הקדישה. והכא [וכאן] ר' יהודה ור' שמעון קרא אשכחו ודרוש [מקרא נוסף מצאו ודרשו] ובגלל המקרא דרשו כך. כי לדעתם, אם זהו החידוש היחיד, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "אם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו", מאי [מה] משמעות הביטוי "אשר לא משדה אחזתו"? להדגיש: שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שראויה להיות שדה אחוזה.

אמר רב יוסף: אי לאו [אם לא] שאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, כלומר, היו דבריו מביאים לסתירה חמורה בדבריו. שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בנחלת אביהם — לקוחות הן, שדינם כאילו קנו זה מזה, ומחזירין זה לזה ביובל.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], אם כן לא משכחת [תמצא] לשיטת ר' יוחנן אדם דמייתי [שמביא] ביכורים מן התורה, אלא רק במקרה של חד בר חד [אחד בן אחד], כלומר, בן יחיד שהוא בנו של בן יחיד וכך הלאה עד זמנו של יהושע בן נון, שכל אחד מהם ירש את אביו לחלוטין, שהרי כל השאר הם לקוחות והם מחזירים זה לזה. אבל כיון שהוא סבור שקנין פירות הוא כקנין הגוף, אם כן, אף על פי שמחזירים ביובל, ואין קניינם אלא קנין פירות, לפי שעה השדה הוא שלו, ומביא וקורא.

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייעי ליה [הכתוב והברייתא מסייעים לו] לריש לקיש. קרא [הכתוב] שנאמר: